לא רוצה ללכת לגן

שלום קרן,
אני דווקא חושבת שאת מבינה טוב מאוד ממה באה החרדה הפתאומית. את בעצמך מספרת לנו על ההריון, ואת כנראה מבינה שזה קשור.
הילדה אומנם מגיבה בצורה נעימה ורגועה כשאת מדברת איתה על כך, אבל לצד התגובה יוצאים החששות שלה, לא בצורה ישירה.
כשאת מדברת איתה על התינוק, כדאי מאוד לתת מקום לכך שזה דבר נפלא אבל לא רק. ייתכן שכשאתן מדברות על כך היא קולטת ממך מסר שזה דבר נהדר והיא תעשה לך המון נחת אם היא נורא תשמח. זה לא כל כך נותן לגיטמציה לחשוב שיש גם דברים קשים בזה עבורה, אז היא חושבת על זה לבד, ונשארת עם זה לבד, וזה יוצא בדרך אחרת.
יש לה כנראה חשש מאוד גדול לאבד אותך ואת מקומה אצלך לאחר הלידה, ואולי זה כבר קצת מתחיל לקרות, אולי את עייפה או לא מרגישה טוב לפעמים ואז את פחות פנויה אליה, והיא מרגישה שאין לה את אותה אמא שהייתה לה עד עכשיו, והיא נעלבת וחרדה, אבל חשה שאסור לדבר על כך, כי תינוק זה דבר כל כך נפלא ומשמח, שאיך היא יכולה לחרב לך את השמחה?
מה שאני מנסה להגיד הוא שכדאי לתת מקום ולגיטמציה לחששות שלה ולדבר על כך שמותר גם להרגיש דברים לא נעימים לגבי התינוק, ותחשבו יחד איך ניתן להקל עליה, אולי היא תוכל לפעמים גם לחזור להיות תינוקת של אמא, לשתות מבקבוק, להתפנק קצת ואז לחזור להיות גדולה.