ביתי בת ה 4

שלום עינת,
לגבי עניין הסיפורים שהיא ממציאה זה נורמלי גמרי לגיל. זה עדיין גיל שבו המציאות והדמיון יכולים להתערבב וזה לא אומר משהו פתולוגי בהכרח.
לגבי החרדה, אני לא בטוחה אבל יש לי הרגשה שאולי החרדה לכלבה ולתינוקת היא דרך להתמודד עם הקושי שלה עם התוקפנות של עצמה.
למשל לגבי התינוקת ייתכן והיא משתמשת בחרדה כדי להימנע ממחשבות שהיא אולי רוצה שהתינוקת תטבע (זה בסדר, זה קורה בגיל הזה כשיש קנאה באחים...)ועצם המחשבה הזו, הלא מודעת היא כל כך מפחידה - שהיא מיד מועברת על ידי ההגנות מחשבה שאת תעשי לה משהו בכוונה.
גם לגבי הכלבה, כלבים הרבה פעמים מייצגים תוקפנות, וייתכן שהיא חוששת שהכלבה תיפגע מהילדים אבל בעצם אולי היא בעצמה לפעמים כועסת ומתעצבנת והייתה רוצה שהכלבה תתקוף אותם בשבילה או משהו כזה.
אם זה כך, כדאי לברר מה הם המסרים בבית לגבי תוקפנות ורגשות שליליים, עד כמה הם לגיטימיים, עד כמה מותר להביע כעסים וכו'.
צריך להבין שתוקפנות היא דבר חיובי וחשוב כל עוד היא בשליטה ולא הופכת לאלימות. מותר לילד להגיד למשל, בלב, או בבית - "הלוואי שזה וזה ימות" ואז אפשר ללבן את זה, לראות למה כל כך כועסים, לתת הבנה והכרה לכעס ולעלבון ואחר כך להגיד - טוב, אולי לא צריך שהוא ימות, אולי מספיק לנצח אותו בפעם הבאה במשחק:-) אבל אם התגובה היא "פויה, אסור להגיד דברים כאלה! אתה ילד רע!" נניח, אז המסר הוא שאסור להרגיש כך, וזה לא פותר את הבעיה כי ממשיכים להרגיש כך אבל לא יודעים מה לעשות עם זה ומרגישים המון אשמה שיכולה להפוך לחרדה.
כיוון נוסף הוא שאולי שבגלל שביתך לא מבדילה תמיד עדיין בין דמיון למציאות, היא חוששת שאם היא חושבת על משהו הוא יכול להתגשם וקשה לה להבין בצורה מוחשית שלא כל דבר שאנחנו חושבים גם קורה אלא שאפשר לעצור את זה בדרך.
כאן זה עניין של בשלות, וכשתפיסת המציאות שלה תשתפר, אולי זה יעזור גם עם החרדות.

היי,
ראשית המון תודה על התשובה . אמשיך לבחון את התנהגות "החרדתית שלה" ואנסה לשקף לה על פי הצעותייך ואראה מה תגובותיה.
שאלה נוספת היא לגבי מידת הרגישות שלה. היא נפגעת מאוד מהר ודברים שלא בהכרח מופנים כלפיה. למשל: היינו בבריכה וילדים שיחקו לידה והשפריצו זה על זה וגם היא חטפה שפריץ שלמים (מן הסתם), תגובתה הייתה מיד עלבון ובכי " הם השפריצו עלי בכוונה..".גם בגן היא מוצאת את עצמה בכל מיני סיטואציות בהם אימרות או מעשים שלא מופנים כלפיה מיד נתפסים בעינה ככאלה המכוונים אליה. והיא מאוד נפגעת ומשוכנעת שזה נעשה בכוונה כלפיה. הגננת טוענת שיש פער מאוד גדול בין רמת האינטלגנציה שלה, והתפיסה שלה לבין הרגישות שלה ואלה המקומות שבהם זה ניכר.
מה לדעתך קורה אצלה וכיצד אפשר לעזור לה להבין שיש ארועים בחיים שלא בהכרח מופנים כלפיה?
אגב, זה מתקשר לסיפורים הדימיונים שלה, שבו כל ארוע אמיתי שאני מספרת לה מיד הופך לחלק מחייה ומתלבש לה מצויין על אירוע דימיוני שהיא חווה/מספרת.
תודה
עינת

שלום עינת,
חשיבה ילדית מתאפיינת בכך הילד חושב שהוא מרכז העולם והכל קשור אליו.
חשוב להסביר לה שזה לא כך, וגם לתת הסברים אלטרנטיביים למה קרה חוץ ממנה.
יש כנראה פער בין האינטילגנציה של הילדה לבשלות הריגשית שלה. זה פער שאמור להצטמצם עם הזמן.