תיסכולים בגיל 3 ושבעה חודשים

שלום רוני,
לפי התאור שלך לא מדובר בתסכולים אלא בסימפטום שלדעתי מאחוריו מסתתרת חרדה. לא סיפרתם דבר על המשפחה ועל הילדה ולכן אינני יכולה לשער כרגע מה ניתן לשנות בחייה כדי שיהיה לה יותר קל.
אם תתנו קצת יותר פרטים על הרכב המשפחה, כמה שעות אתם עם הילדה, באיזה מסגרות היא, איך מתפקדת במסגרות, ומה אתם עושים כשאתם ביחד, אולי אוכל לעזור יותר.

תודה על תשובתך, היא מלחיצה מאוד. אנחנו משפחה נורמטיבית-אב אם ורק ילדה אחת. הילדה חברותית מאד, משתלבת מצויין במסגרות, אנחנו איתה רוב הזמן (מהרגע שחוזרת מהגן-16:00). בד"כ לא משאירים אצל סבתות ולא מבקשים מחברים לקחת אותה מהמעון. אוהבת לצחוק, לשיר, לרקוד ולהיות בחברה. בעלת ביטחון עצמי ובגרות.
היא לא כל כך יודעת להעסיק את עצמה בבית ורוצה שאשב איתה כל הזמן ואמצא לה תעסוקה.
אני מאפשרת לה חופשיות בכל , אבל יש לי גבולות לגבי סדר ונקיון (למשל לא מסתובבים בבית עם ידיים מלוכלכות, מציירים ומפסלים בבצק רק על שולחן הפלסטיק ,לא מפזרים אוכל על השטיח וכו).
גם אם היא חורגת מכך אנו מגיבים מאוד ברוך.
מחוץ לבית הגבולות יותר מטושטשים.
האם זה נראה לך חרדה? האם ניתן להתגבר? כיצד להתמודד? האם זה נפוץ?
אם תוכלי לענות באופן מעט מפורט.
תודה רבה

שלום רוני,
מצטערת אם הבהלתי אותך, אך נראה לי שהבהלה היא ללא צורך. כולנו סובלים מחרדה במידה זו או אחרת, חרדה היא צורך הישרדותי, בלי חרדה לא היינו שורדים, לפעמים זה קצת מפריע, ולפעמים מאוד מפריע ואז צריך לטפל. זה לא אומר שום דבר על נורמטיביות של המשפחה או אם אתם הורים טובים.
אבל לפעמים יש לכך קשר לרמת החרדה הכללית במשפחה.
למשל התגובה שלך לתשובה שלי, היא קצת חרדה, לא:-)
אז קודם כל אני רוצה לסייג שזו רק השערה וקשה לקבוע לפי נתונים באינטנרט. ההשערה הבאה שלי, היא שייתכן שאתם ההורים או את, האם, קצת חרדים. ייתכן ואתם לא מבחינים בכך, כי אתם רגילים לחיות כך. ייתכן שזה בא לידי ביטוי בכך שאתם חשים לפעמים לחץ, כאבי ראש, כאבי בטן, דאגה וכו', ולא משייכים זאת לחרדה. לחץ וחרדה הם דברים מאוד דומים ולחץ נגרם בעצם מחרדה שמשהו לא ילך, שלא אצליח לשלוט בעניינים או שלא אעמוד טוב במטלות החיים וכו'.
תנסו לבדוק (בלי לחץ:-) האם זה קצת מאפיין אתכם. אם כן ייתכן והילדה מושפעת מכך.
גם ייתכן שאני טועה. ואז את צריכה לבדוק עד כמה שהסימפטום שתארת אצל הילדה מפריע לה, ולכם. אם זה לא נורא מפריע, אפשר לעזוב את זה, אם זה מפריע או מחמיר, אולי כדאי ללכת לייעוץ ולהבין טוב יותר ממה זה נובע.

אם אכן זו חרדה שההורים לא חשים, איך אפשר פחות לשדר זאת לילדה ולגרום לה להתגבר?
איך להגיב כשהיא רוצה שמשהו יהיה בצורה מסויימת?
מה שעשיתי פשוט הסרתי ממנה את הגורם המפריע והסברתי לה שאין צורך יותר להשתמש בגורם זה כי הוא רק מעצבן אותה. היא קיבלה זאת, אך האם זה נכון?

שלום רוני,
מטרת התשובה הקודמת שלי הייתה לנסות להעלות את המודעות שלכם לחרדה שאתם אולי לא חשים. ברור שאם אתם מנסים לזהות אותה אתם אמורים לחוש אותה ולעבור תהליך עם עצמכם. האם את מזהה משהו כזה? האם את מבינה שתגובתך הקודמת הייתה חרדה מאוד? האם במחשבה לאחור את יכולה לעצור רגע וחשוב איפה עוד יש לך תגובות כאלה? איך זה משפיע עלייך? - זאת הכוונה, הכוונה היא עם המודעות תתחילו אכן לחוש, כשאתם נשארים במצב שלא חש, אתם באמת לא יכוים לעשות הרבה...
לא הבנתי מה זאת אומרת הסרת ממנה את הגורם המפריע? הסרת את השמיכה כדי שלא תיישר אותה? אז היא תמצא משהו אחר ליישר. לא זאת היית ההכוונה, הכוונה הייתה אם זה לא נורא מפריע שהיא מיישרת את המשיכה אז פשוט לעזוב את זה. אם זה מאוד מפריע, ואתם לא חושבים שאתם בחרדה בעצמכם, אז פנו לגורם מקצועי כדי לבדוק יותר לעומק ממה נובעת התופעה אצל הילדה.

קודם כל תודה על תשובותייך המפורטות. אני רק רוצה לחדד משהו שלא הבנתי ובזאת אסיים. אם אכן התופעה נובעת מחרדה שאני משדרת (ולא ממשהו אחר)- האם בשינוי תגובותיי המסויימות אוכל לשדר משהו אחר לילדה? האם המצב הפיך? אם תוכלי בנוסף רק לתת על קצה המזלג עוד גורמים לתופעה שרק יהיה מושג. בנוסף אם תוכלי (בלי קשר לגורמים) להדריך בקצרה איך לנהוג בסיטואציה עצמה של הילדה. תודה

שלום רוני,
אם אכן התופעה נובעת מחרדה שאת משדרת, אז בודאי שזה הפיך, ויש הרבה מה לעשות עם זה. חרדה בכלל היא דבר הפיך, ובטח בגיל הזה.
תראי אין דבר כזה עוד גורמים לתופעה, כי כל דבר הוא בהקשר של מקרה ספציפי. חרדה יכולה להיגרם גם מטראומות, גם מזה שילד יכול להרגיש לבד עם דברים שהו אלא מבין בגלל שלא מסבירים לו, לא מלווים אותו ריגשית או פשוט משאירים אותו לבד יותר מדי וכו'. אני ל אבטוחה שזה רלוונטי לגביכם. כמובן שיכולות להיות עוד המון סיבות שאני לא יכולה כרגע ללחשוב עליהן, כי בני אדם הם יצורים מורכבים וזה לא בדיוק הולך לפי קטלוג סיבות שמסמנים אותו כמו במבחן אמריקאי.
לגבי הסיטואציה עצמה, אני בכלל לא בטוחה שצריך להגיב. אם הילדה מיישרת ומתקנת, בלי להטריד אף אחד, צריך להניח לה לעשות זאת כרגע, עד שהדבר לא יטופל בצורה יותר כללית. אם היא מטרידה אתכם בזה, נכנסת ללחץ, והדבר משפיע על ההתנהגות של כל הבית, צריך לנסות הרגיע אותה אבל לא לשתף פעולה עם האובססיה שלה -כלומר לא ליישר זאת עבורה אם היא לא מצליחה, למשל.

קודם כל תודה על תשובותייך המפורטות. אני רק רוצה לחדד משהו שלא הבנתי ובזאת אסיים. אם אכן התופעה נובעת מחרדה שאני משדרת (ולא ממשהו אחר)- האם בשינוי תגובותיי המסויימות אוכל לשדר משהו אחר לילדה? האם המצב הפיך? אם תוכלי בנוסף רק לתת על קצה המזלג עוד גורמים לתופעה שרק יהיה מושג. בנוסף אם תוכלי (בלי קשר לגורמים) להדריך בקצרה איך לנהוג בסיטואציה עצמה של הילדה. תודה

אם אכן זו חרדה שההורים לא חשים, איך אפשר פחות לשדר זאת לילדה ולגרום לה להתגבר?
איך להגיב כשהיא רוצה שמשהו יהיה בצורה מסויימת?
מה שעשיתי פשוט הסרתי ממנה את הגורם המפריע והסברתי לה שאין צורך יותר להשתמש בגורם זה כי הוא רק מעצבן אותה. היא קיבלה זאת, אך האם זה נכון?

תודה על תשובתך, היא מלחיצה מאוד. אנחנו משפחה נורמטיבית-אב אם ורק ילדה אחת. הילדה חברותית מאד, משתלבת מצויין במסגרות, אנחנו איתה רוב הזמן (מהרגע שחוזרת מהגן-16:00). בד"כ לא משאירים אצל סבתות ולא מבקשים מחברים לקחת אותה מהמעון. אוהבת לצחוק, לשיר, לרקוד ולהיות בחברה. בעלת ביטחון עצמי ובגרות.
היא לא כל כך יודעת להעסיק את עצמה בבית ורוצה שאשב איתה כל הזמן ואמצא לה תעסוקה.
אני מאפשרת לה חופשיות בכל , אבל יש לי גבולות לגבי סדר ונקיון (למשל לא מסתובבים בבית עם ידיים מלוכלכות, מציירים ומפסלים בבצק רק על שולחן הפלסטיק ,לא מפזרים אוכל על השטיח וכו).
גם אם היא חורגת מכך אנו מגיבים מאוד ברוך.
מחוץ לבית הגבולות יותר מטושטשים.
האם זה נראה לך חרדה? האם ניתן להתגבר? כיצד להתמודד? האם זה נפוץ?
אם תוכלי לענות באופן מעט מפורט.
תודה רבה

תודה על תשובתך, היא מלחיצה מאוד. אנחנו משפחה נורמטיבית-אב אם ורק ילדה אחת. הילדה חברותית מאד, משתלבת מצויין במסגרות, אנחנו איתה רוב הזמן (מהרגע שחוזרת מהגן-16:00). בד"כ לא משאירים אצל סבתות ולא מבקשים מחברים לקחת אותה מהמעון. אוהבת לצחוק, לשיר, לרקוד ולהיות בחברה. בעלת ביטחון עצמי ובגרות.
היא לא כל כך יודעת להעסיק את עצמה בבית ורוצה שאשב איתה כל הזמן ואמצא לה תעסוקה.
אני מאפשרת לה חופשיות בכל , אבל יש לי גבולות לגבי סדר ונקיון (למשל לא מסתובבים בבית עם ידיים מלוכלכות, מציירים ומפסלים בבצק רק על שולחן הפלסטיק ,לא מפזרים אוכל על השטיח וכו).
גם אם היא חורגת מכך אנו מגיבים מאוד ברוך.
מחוץ לבית הגבולות יותר מטושטשים.
האם זה נראה לך חרדה? האם ניתן להתגבר? כיצד להתמודד? האם זה נפוץ?
אם תוכלי לענות באופן מעט מפורט.
תודה רבה