צרחות

שלום דנה,
הצרחות הם כנראה הדרך שבה הוא למד לקבל התייחסות. נשאלת השאלה איזו התייחסות הוא מקבל כשהוא לא צורח. אולי כדאי לייצר מצבים של חיזוקים חיוביים ותשומת לב חיובית שבאה ביומתך ולא רק אחרי שהוא עושה בלאגן וצורח.
דבר שני, את מציינת שאת לבד במערכה, זה באמת מאוד קשה, וייתכן שבנסיבות חייך זה הכרחי, אבל אם ניתן לעשות גם עם זה משהו, ולערב את האב יותר - זה בהחלט עשוי לעזור.
הייתי ממליצה לך גם ליזום זמן איכות לבד עם הילד מדי שבוע באופן קבוע, שבו תעשו דברים כייפים ביחד.

ראשית תודה,
אני חייבת לציין שוב שזה ילד שמגיב על כל דבר שלא נראה לו בין אם זו תגובה ממני ו/או מאחותו , ילדים בגן או כל אחד אחר בצרחות.
אין אפלייה בקבלת ההתייחסות שאני מעניקה לו בינו לבין אחותו - הבעיה שהוא רוצה הכל ועכשיו ואם לא מתחילות הצעקות.
כאשר הוא לבד הוא פשוט ילד אחר - לפני כשלושה שבועות הוא עבר ניתוח והיה בבית שבוע לבד איתי - אני חייבת לציין שזו הפעם היחידה שנהנתי מהילד - הוא הקשיב למה שביקשתי ולא התנגד.
כנראה שהוא באינטראקציה עם ילד נוסף בייחוד אחותו הוא מנסה לזכות ביתר תשומת לב ממני - הוא מאוד מאוד קשור אליי - אבל אני חוזרת ואומרת שאין אפלייה בהתייחסות בין הילדים.
הצרחות הן בכל מקום בית , גינה , ג'ימבורי.
אני פשוט לא יכולה לשמוע אותן.
אם הוא למשל עושה דברים לא טובים אני מבקשת פעמים יפה לסדר ובפעם השלישית מכניסה אותו לחדר , הוא צורח ולא בוכה !!! ואז יוצא ומבע את אשר אני מבקשת ממנו.

בבקשה טיפים.

שלום דנה,
לא כל כך הבנתי מדוע את מדברת על אפליה, אני לא רמזתי או טענתי שיש אפליה בינו לביון אחותו.
אני רק הצעתי לתת לו תשומת לב נפרדת. זה לךא קשור לאפליה בכלל.
עובדה כשהוא היה איתך לבד בבית הוא התנהג אחרת, סימן שהו א זקוק ליותר התייחסות נפרדת. אין לזה שום קשר להתייחסות שאת נותנת או לא נותנת לאחותו.

סליחה אם הבנת אותי לא נכון , הכוונה שלי שמבחינתי ההתייחסות לא שונה בינו לבין אחותו - כלומר שהוא לא צריך ל"התעלות" על עצמו על מנת לקבל יחס בכלל ולכן אני שואלת למרות היחס שהוא מקבל ושווה לחלוטין למה הוא ממשיך לצרוח כדי להשיג מה שהוא רוצה - הרי בלי צרחות בנועם הוא יקבל מה שהוא מבקש או לחלופין לא אבל למה הצרחות הנוראיות האלה?
הרי זה מלחמת כוחות ואני לא נשברת מולו !!!

כמו כן, אין לי כרגע כ"כ את האפשרות לתת לו תשומת לב נפרדת
אז מה הפתרון?

שלום דנה,
ראשית כשהוא צורח כדי לקבל דברים, בודאי שצריך להקפיד שהוא לא יקבל אותם בדרך הזו, ולהיות מאוד עקביים, גם אם הוא צורח עד לב השמיים וצריך לקנות אטמי אוזניים:-) יש להגיד לו שאם הוא רוצה הוא יקבל רק אם יבקש יפה ובלי צרחות.
ככל שהוא יותר צורח צריך פחות להתייחס ולהשתדל להתייחס אליו בצורה מוגברת כשהוא לא צורח או להתייחס יותר ובהדגשה להתנהגויות חיוביות שלו כדי לגרום להן להתגבר ולהתנהגות של הצרחות לדעוך.
לצורך כך יש להבין שגם התייחסות שלילית היא התייחסות והיא מחזקת התנהגות במקום להחליש אותה. כלומר לילד עדיפה התייחסות שלילית על פני אי התייחסות בכלל.

ולגבי זמן איכות בנפרד - הייתי בכל זאת ממליצה לך לנסות למצוא פיתרון לכך ולנסות ליישם זאת, גם אם מעט, פעם בשבוע לשעה, בזמן שאחותו אצל חברה נניח, או אם יש אפשרו לקבל עזרה מהבעל או מהמשפחה הקרובה, או אפילו להזמין בייביסטר לצורך העניין. לדעתי זמן איכות מדי פעם עם כל אחד מהילדים יכול לשנות מאוד את האווירה בבית ואת הקשר ביניכם. גם את עשויה מאוד ליהנות מכך. נשמע לי מהתאור שלך שכרגע לא ברור אם ומתי את נהנית מהקשר איתו, נשמע לי שבעיקר הקשר הזה מעייף ומתסכל גם עבורך וגם עבורו, ומגיע גם לך ליהנות קצת מהבן שלך ולא רק לסבול, ונראה לי שבזמן לבד איתו הוא יהיה הרבה יותר רגוע ונעים, וגם לאחר תקופה זה יקרין על שאר הזמן שלכם ביחד.

שלום דנה,
לפעמים לא מספיק יחס שווה. לפעמים ילד צריך יחס בלעדי. הוא רוצה להיות לבד עם אמא או עם אבא. זה לא קשור לאחותו, זה קשור לזה שילד לא רוצה ולא צריך כל הזמן לחלוק, אפילו אם החלוקה היא שווה. זה אחרת לגמרי לקבל תשומת בלעדית מדי פעם, כשמקשיבים רק לך, עסוקים רק בך, ואפשר פשוט להיות ביחד, ומשהו חדש ונעים מתפתח בחוויה באופן שונה מאשר אם יש עוד מישהו ברקע באותו זמן או מישהו שצריך לקבל גם בו זמנית אפילו אם לך ולו נותנים אותו דבר. זה לא העניין.

בוקר טוב,

בהמשך לכל אשר נאמר - הילד ממשיך בהתנהגות אבל יש לי שאלה מדוע ההתנהגות של הילד מחוץ לבית משתנה לכיוון חיובי?
דהיינו אם אנחנו בקניון / ג'ימבורי ' ים או כל מקום אחר הוא לא צורח , הוא מקשיב ואפילו מבצע את אשר מבקשים ממנו? בעוד שבבית הוא נלחם איתי / אחותו ראש בראש עם צרחות שממש מעייפות אותי ?!
למה השינויים בהתנהגויות?

שלום דנה,
כתבת שהצרחות ממשיכות אבל לא ציינת האם ניסית ליישם את מה שהוצע לך, ואם כן אז איך, כמה זמן וכו'. הרי ברור שהבעיות לא ייפתרו בעצמן, צריך לעשות שינוי, ולא ברור לי אם הצרחות ממשיכות למרות נסיונות לשנות או לא.
ייתכן מאוד שההבדל בהתנהגות בין הבית ליציאות החוצה הוא שבבית פשוט נורא משעמם לו. גם כשאתם נמצאים בבית צריך לחשוב ולהשקיע עבודה באיך להעסיק אותו, הוא לא יכול להעסיק את עצמו. הוא זקוק, כמו שציינתי בתשובותי הקודמות - להכוונה ולתשומת לב אישית.

תודה על תגובתך המהירה.

ראשית הצרחות בבית לא פסקו.
מעבר לכך זה בלתי ישים לבצע את אשר הצעת - אין לי עזרה
אני מנסה בבית לשחק איתם ביחד יותר או להפריד ביניהן ולשחק איתו.

הבעיה היא שהוא מאוד מאוד קשור אליי ולא מוכן לוותר / או לחלוק אותי.
אני מאוד משתדלת להעסיק אותו בכל יום אחה"צ והוא מתנהג למופת - אבל כאשר הוא מגיע הביתה הוא רוצה אותי נטו - וכאשר זה נעשה בלתי אפשרי הוא צורח.
אני עייפה.

שלום דנה,
לתת לו זמן נפרד ולנסות לקבל עזרה היו רק שתיים מההמלצות שהמלצתי לך. היו עוד מספר דברים שכתבתי עליהם -חיזוקים חיוביים, עיקביות לא לתת לו את מה שהוא רוצה כשהוא צורח וכו'.
אני גם לא יודעת כמה סמכותיות את מפעיה בואתם רגעים, באיזה טון את מדברת, האם את נכנסת להסברים, נאומים, בקשות, משאים ומתנים או רק אומרת פעם אחת בתקיפות ועוזבת, כי כך צריך. הילד מנהלת איתך דיאלוג באמצעות הצרחות, וייתכן שאת משתפת פעולה עם הדיאלוג הזה. לא קיבלתי ממך פידבק לגבי ההצעות הנוספות שלי, כך שאינני יודעת מה לייעץ לך עוד. תנסי את מה שהצעתי ותעדכני אותי אם זה הולך, ואם לא תתארי מה קורה בדיוק כדי שאוכל לנסות לסייע.

סמדר שלום,

אני מאוד מודה על הניסיון לעזור. אני טיפוס מאוד שחור /לבן אין אצלי מו"מ אין אצלי להישבר אני אומרת פעם אחת יפה ולא נכנעת במידה וזה לא עוזר והוא ממשיך נטו לצרוח וזה מלווה לעיתים בלצחוק לי בפנים אז אני מכניסה אותו לחדר עד שהוא יוצא ומבצע את מה שביקשתי אבל זה מתיש.
דוגמא היום אחרי הגן היינו בג'ימבורי ולאחר כשעה וחצי ביקשתי ממנו לנעול סנדלים כי הולכים ללא כל בעיה ביצע את אשר ביקשתי אבל התמונה התהפכה כאשר הגענו הביתה הילד פשוט התשנה ואם הוא לא קיבל את הארוחה ברגע שביקש - צרח , אם ביקשתי ממנו לשים את הסנדלים במקום צרח וכן הלאה וזה משחקים מתישים שאני לא נשברת אבל הנפש שי לא עומדת בכך יותר.
עוד שבוע הם יוצאים לחופש ואני ממש חוששת ממה שהולך להיות - אני מותשת מהילד.

שלום דנה.
מצויין, עכשיו אנחנו מתחילות להתקדם, כי אני מקבלת תמונה קצת יותר מוחשית על מה שקורה. בצדק את מותשת. את משקיעה הרבה אנרגיה בלרסן אותו ולהכניע אותו, וייתכן שזה קצת מיותר.
יש מקומות שלא שווה להתעקש עליהם. ואז מראש צריך להחליט על מה מתעקשים ועל מה לא. בזה מורידית אחוז ניכר מהמאבקים. איפה שכן כדאי להתעקש, לעמות זאת, גם לא תמיד חייבים לנהל שם מאבק דרמטי, הכניס אותו לחדר, להתווכח וכו'. הויכוח כמוהו כמשא ומתן - הו אמייצר תשומת לב לאיזורים שאנחנו רוצים לצמצם אותה. להגיד פעם אחת - פירושו להגיד פעם אחת, ואם משיך לצרוח - מתעלמים.
ילד בן שנתיים, אם אני זוכרת את הגיל נכון, לא חייב לשים סנדלים במקום כשהוא בא הבייתה. זה מקום קצת מיותר להתעקש עליו. הו אמגיע הבייתה עייף ורעב, אין לו כוח להחזיק את עצמו, וזה לא הזמן ולא הגיל לחנך לסדר. את נאבקת יותר מדי, וחלק מהדברים אולי לא תואמים את הגיל. ייתכן שאת שואפת לשלמות מסויימת, הילד לא יכול לעמוד בזה ואולי זה יותר מדי בשבילו.
כשבאים הבייתה בשש בערב, הוא צריך שיאכילו אותו ויכינו אותו למקלחת, ולפעמים גם לזה הוא עייף בחום כזה אחרי יום בחוץ, אין מה לדרוש ממנו כל מיני דברים שאת מבקשת. זה יותר מדי.
תעשי לעצמך סדרי עידיפויות שמותאמים לגיל. ייתכן שאת נכנסת להמון מאבקים מיותרים. את מתישה רק את עצמך ואת הילד את לא מחנכת כך.

יש פה איזה פיספוס - קודם כל הילד בן שנתיים ותשעה חודשים ומאוד מסודר ומאוד מבין - הוא בעל אנרגיות מרובות והוא ממש לא עייף שהוא חוזר בשש בערב הוא יכול להשכיב אותך ואותי לישון ביחד !!!
זה שאלה של מי מתעייף קודם - זו ממש מלחמת כוחות נטו וזכייה על תשומת הלב שלי נטו לבד !!!
הפספוס הוא שעל כל דבר שלא נראה לו הוא צורח בבית בלבד וגם אם מדובר על פעילות / בקשה / הערה שכן מתאימה לגילו.

שלום דנה,
יכול להיות שהוא מבין והוא מסודר, עדיין את יכולה לבחור על מה להתעקש ועל מה לא. קחי בחשבון שיש ילדים שדווקא לפני השינה הם מתפרעים וזה מרוב עייפות ולא מרוב אנרגיה. אבל זו לא הנקודה. הנקודה הי אסדרי העדיפיות שלך על מה כדאי לך להיכנס למאבק כוחות ומה יוצא לך מזה. האם המחיר שווה את התועלת.
הסמכות ההורית שלך לא נפגעת כהוא זה אם מראש את מחליטה על מה לא להילחם ועל מה כן. היא נפגעת אם נלחמים על הכל ובסוף מתפוצצים, או מוותרים (אני לא אומרת שזה מה שקורה אצלך אלא רק כדי להסביר לך למה אין חשש בויתור מראש, החשש הוא בויתור אחרי שהחלטת להילחם).
אני בהחלט ממליצה לך להחליט על סדרי עדיפיות לגבי מה את מתעקשת ולראות אם את יכולה לצמצם את הרשימה. בזמן ובכוחות שמתפנים אפשר להינות ביחד, להקשיב לילד, ולצבור חוויות חיוביות, וזה גם חשוב. אפילו אם הסנדלים לא יהיו במקום. (זו דעתי ואת לא חייבת לאמץ אותה כמובן).

שאלה אחרונה- לעניות דעתי יכול להיות שקיימת בעיה כלשהי באינטראקציה שלי עם הילד ולהפך - או כל בעיה רגשית אחרת.
האם את חושבת שזה משהו שמצריך טיפול או שמא זה יעבור?

שלום דנה,
אני מאוד מסכימה איתך ושמחה שהגעת למסקנה הזו. לדעתי יש עקשנות ונוקשות מסויימת אצל שני הצדדים, וזה מה שמקשה עליכם להסתדר. משהו קצת דומה קרה בינינו, ולראיה השרשור הארוך של השאלות והתשובות שאין לו תקדים לדעתי בפורום הזה:-)
אני בהחלט ממליצה לך לפנות לטיפול, או להדרכת הורים עבורך או לטיפול דיאדי שבו שניכם משתתפים.
בהצלחה.