בת שנתיים חווה אלימות והסתגלות לגן

שלום רב!

ביתנו בת שנתיים. מבחינה שפתית מדברת משפטים פשוטים (אני רוצה עוגיה למשל..).התחלנו לשלוח אותה לגן לפני כחודשיים בגיל שנה ו10 חודשים. נציין כי היתה תקופת הסתגלות לגן וקשיים של התחלה של כשבועיים ,שלושה עד שהיא כבר מבקשת בד"כ ללכת לגן בבוקר ונראית די שמחה על כך ואינה מתקשה בפרידה. בשבוע שעבר ראינו סימן של נשיכה על זרועה וכששאלנו על כך היא הרבתה לבכות ואף לנשוך את עצמה בפעמים שהזכרנו לה זאת וגם בעת תיסכולים קטנים למדי בנוסף משכה לעצמה בשיערה. תגובתינו היתה לנסות להסביר לה (במילים פשוטות כמובן)שהיא טובה ונחמדה ואסור לאף אחד לנשוך אותה (גם לא את עצמה)אלא רק לנשק וללטף בעדינות ולשחק איתה. מכיוון שהבנו כבר אז שמדובר בילד כלשהו מהגן אז גם אמרנו בפניה באופן של הצגה ופניה לדמות דמיונית ש:"זה לא נחמד/ לא טוב לנשוך","אסור לך לנשוך את נעה" , "נעה חמודה וטובה רק משחקים איתה בעדינות.."
מאוחר יותר לאחר שיחה עם הגננת התברר לנו שכנראה זה ילד מסויים שמרבה לנשוך ילדים כשהוא מתחיל להיות עייף והוא עושה זאת ללא התראה,באופן לא צפוי בלי שהגננות יספיקו למנוע ממנו.
בנוסף, ציינה הגננת שכשהוא עצבני ומכה הוא גם נוהג למשוך בשערותיו עד כדי מריטה מה שקצת הזכיר לנו את ההתנהגות החדשה של ביתנו בעת תסכול.
לאחר שנודע לנו על זהות הילד דברנו עם ביתנו עוד קצת על המקרה ועל משמעותו תוך ציון זהותו של הילד. ואז החלטנו כבר לא להזכיר לה את המקרה ,כי היא היתה מאוד בוכה כשנזכרה. התגובות הרגשיות של הבכי קצת פחתו ,אך עדיין לפעמים אנו רואים שבעת תסכול קטן שנגרם לה בבית (לדוג' אמא אומרת לה לחכות קצת ועוד מעט נלך לפארק..) היא חוזרת על ההתנהגות של נשיכה עצמית ונסיון צביטה או הכאבה עצמית אחרת וממלמלת משהו כמו אני אנשוך אותי... או לא טוב לא טוב.. תוך כדי בכי

זה ממש נורא לנו לראות אותה ככה! בחיים היא לא התנהגה כך ולא פגעה בעצמה !
כשהבנו שאין כל כך סיכוי שהילד יעוף מהגן בעיקר כי כבר סוף השנה מתקרב החלטנו שלא לשלוח אותה לגן לפחות עד שנה הבאה שהוא כבר לא יהיה שם.
בנוסף חשבנו שאולי לא כדאי לקלקל את ההסתגלות הטובה למסגרת של גן שכבר היתה ואולי לבוא יחד איתה לאיזה פעמיים לגן לשם איזשהי חוויה של פרידה עם טעם טוב מהגן עד שנה הבאה כשתחזור. וגם להדגיש חוויות חיוביות (שאנחנו מקווים שקיימות) מהגן בעת הביקור המשותף.

ההתלבטות הקשה שלנו היא האם בכלל לשלוח אותה לגן הזה בשנה הבאה. אנו חוששים שאולי נוצר אצלה קשר ריגשי שלילי חזק ומוכלל בין החוויה הקשה לבין הגן הזה בכלל על כל משמעויותיו והחוויות הקשורות בו, כי כעת זה נראה כאילו היא לא רוצה ללכת לגן כששואלים אותה.

מה דעתכם על כך וכן על רעיון ביקור הפרידה המשותף? יעיל או שאולי זו טעות?

.

המון תודה מראש על זמנכם ותשובתכם,

גיל ושרון.