נסיגה חברותית אצל ילדה

שלום,
יש לי ארבעה ילדים, הבכורה בת 8, בת 6 (עליה אפרט מעט יותר), בן 5, ובת שנתיים. משתדלים לשמור בבית על אוירה חיובית נעימה ובונה, לתת תשומת לב שווה לכוולם ,קשובים לילדים ולצרכיהם, ומציבים גבולות על פי גיל הילד. הפניה שלי קשורה לבתי בת ה-6. בתי מאוד חכמה אנליטית ואינדבידואליסטית, אוהבת לעשות דברים בעצמה (כיאה לילד שני כנראה...). בשנה האחרונה נראה שהיא נמצאת באיזה תהליך של התבודדות חברתית. זה מתבטא בכך שהיא מתארת מצב שבו היא משחקת לבד בהפסקה, ואומרת שאין לה חברים. בבדיקה עם המורה הבנתי שהיא משחקת עם כולם בהפסקה אך לא עם מישהו ספציפי וקבוע. כמו כן, היא מאוד מעונינת לשחק עם הבנים כדורגל אך הם לא מעונינים לשתף בנות וזה 'מסתכל אותה' (במילים שלה). אחה"צ אני עוזרת לה 'להתחברת' מאחר והיא לא מוזמנת לחברים. היא תמיד רוצה ללכת לאחרים ולא להזמין. כשאני באה לקחת אותה מחברים זה תמיד כרוך בהתנגדות מצידה לבוא הביתה. כשמזמינים הביתה חבר/ה בכל זאת, היא מתעלמת מרבית הזמן מהחבר/ה ומעדיפה לעשות דברים שהיא רוצה. במצב כזה אני מנסה לעזור ולהפעיל אותה ואת החבר/ה אבל מוצאת את עצמי מעסיקה את החברה כדי לא 'לאבד' אותה. כמה דברים נוספים שאולי עשויים להוסיף: היא השמינה מאוד בשנה האחרונה, ונושא המוות מאוד מעניין אותה: מה קורה אחרי שמתים, כולם מתים, נשמות וגלגוליהם (מה שמטריד אותי מאוד). לא מדברת על רצון למות. אני מרגישה שיש בה תסכול רב שמתבטא ברגישות גבוהה (בכי והיעלבות מדברים פעוטים). היא הופכת יותר ויותר רגישה בנושא חברים בעיקר כאשר היא רואה את האחים שלה, אשר להם זה בא יותר בקלות ( אחותה הבכורה ואחיה הקטן כמעט כל יום מוזמנים לחברים או שיש אצלהם חברים). אני מרגישה שהיא הולכת 'ונסגרת' ומפחדת שהיא נכנסת לדכאון. אני גם חוששת שהדימוי העצמי שלה ייפגע מכך (השמנה, ובדידות).
איך עוזרים למצב להשתנות? איך לעצור את הנסיגה הזו? איך מוציאים ילדה מתסכול כזה? איך מוגדר דכאון בגיל כזה? האם יש לטפל בעניין העיסוק במוות? האם יש ללכת לייעוץ פרטני? האם להניח לזה ...?