על חרדות ורגישות ( ילד בן 5 וחצי).

בני הבכור ( יש אחות בת שנה), בן חמש וחצי, ילד רגיש מאוד, אמוציונאלי מאוד , חכם מאוד ( מעל לגילו) וחרד מאוד.
מאז שהיה קטן היו לו המון חרדות, וככל שהוא גדל החרדות גדלות.
הילד חרד כמעט מכל דבר: חרד משינויים-מעבר מהגן לצהרון גורר בכי במשך שנה שלמהבלי סיבה אמיתית ( כששואלים אותו למה הוא אומר שפשוט "קשה לי".,הגעה למקומות בלתי מוכרים והפחד להשאר לבד כמו למשל ללכת לחברים, מוכרים וגם כאלה שלא ולהשאר שם בלעדינו.
פחד מתחרויות- אינו מוכן להשתתף בשום תחרות, והפעלות ימי הולדת זו הדוגמא הקלאסית ובא ומתיישב בצד בפרצוף חמוץ שגורר כמובן בכי, הפחד מכישלון-לא מתחרה כי מפחד להפסיד ומפחד מהתוצאה של ההפסד :" מה קורה למי שמפסיד"
הפחד שלא יאהבו אותי-:" אמא/אבא אתם כועסים עלי?, ואולי עכשיו אתם כועסים עלי? ואולי עכשיו??"... הפחד מהמוות, מה יקרה אם אני אמות, ואם את תמותי או אבא והתעסקות בלתי נגמרת במוות של בני המשפחה, פוביה איומה וקשה ממעליות, עד כדי צרחות כל פעם שנכנסים למעלית ( מעולם לא נתקענו או שהיה משהו בתוך המעלית ), לא מוכן ללכת לחברים שיש להם מעלית בבנין...
פחד קשה מכלבים- צרחות הסטריה וכו'. הילד היפוכונדר בצורה רצינית ומדבר על מחלות ותרופות כאילו היו תכניות טלביזיה לילדים ( לרופאים הוא מאוד אוהב ללכת), בעלי ואני משתדלים למתן את הפחדים אך מרגישים שאין לנו את הידע והכלים לכך מפחדים שבתגובותינו עושים נזק.
אנו לא מלחיצים אותו, לא מעניין אותנו אם ינצח או יפסיד, נותנים לו להרגיש תמיד אהוב לא משנה מה תהיה התוצאה של מעשיו, מעולם לא הענשנו אותו (כי פשוט לא היה צורך- הוא באמת ילד מקסים וטוב), אנו לא אנשים תחרותיים ולא דוחפים אותו בכח לשום דבר- למרות שהיינו מאוד רוצים שילך לחוגים וכו' ומנסים לשכנע ללא הצלחה (הוא לא רוצה כי הוא מפחד), הילד אהוב מאוד ומקבל חיזוקים חיובים על מעשיו והמון פירגון, אנו אוהבים כלבים מאוד ואני מנסה תמיד לכל כלב ברחוב לגרור אותו ללטף אותו " ואיזה כלב חמוד בה תראה ותלטף אותו..." כמובן ללא הצלחה.
העניין עם מעלות נשגב מבינתינו (למרות שאני כילדה גם כן פחדתי- לא בצורה כזו אמנם אבל בכל זאת...). אין התעסקות עם מוות במשפחתינו וטפו טפו טפו כולם בריאים ,אף אחד לא הולך למות ולא מת בעבר. בהתחלה היינו מוותרים לו ונותנים לו תמיד "לנצח" במשחקים כדי לא לגרום לו לעגמת נפש, אחר כך כשהבנו את הטעות לימדנו אותו שלא משנה התוצאה העיקר שמשחקים יחד ונהנים, גם זה לא עזר ועשה רק נזק, ובסוף שלימדנו אותו שזה בסדר גם כשמפסידים ולא קורה שום דבר הוא פשוט לא מעוניין לקחת חלק בשום דבר שהוא עלול להכשל בו.
אנו מרגישים שאנחנו לא יודעים אייך "לאכול" אותו וכל תגובה שלו כזו גוררת הלם מאיתנו.
אנו מעונינים לקבל יעוץ לגביו/לגבינו לא יודעים אם הבעיה אצלו או כמובן אצלינו ומוכנים לכל דרך פעולה. אני חוששת מהמעבר לכיתה א' בעוד שנה.