נאמנות יתר אצל בן 5.5

בני הבכור, בן חמש וחצי (אח לבן שנתיים וקצת), ילד מקסים וכובש.
מגיל שנה וחצי ראינו אצלו נאמנות חריגה לחברים. זה החל במרדף בגינה אחרי ילדה ספציפית והמשיך בכל גן להצמד לילד אחד ולהחליט שהוא החבר/ה הכי טוב שלו.
מגיל 3 הוא בגן עם ילדה בת גילו(נקרא לה מיכל) שהפכה להיות החברה הכי טובה שלו (מצב הדדי) ושחקו בעיקר אחד עם השני, במהלך השנתיים היו לו חברים נוספים די קרובים, אך שניים עזבו את העיר ואחר התרחק ממנו.
כרגע הם יחד בגן חובה.
שנה שעברה כחודשיים לפני סיום השנה חברתו הטובה "נפרדה ממנו" והודיעה לו יום אחד שהיא לא משחקת איתו יותר ולא חברה שלו. הילד שלנו מצא את עצמו לבד וחווה משבר מאוד קשה שהתבטא בהרבה "ACTING OUT" ובהרטבה לילית. לקח לנו כשבועיים בשיתוף עם הגננת לעלות על מקור הבעיה.
עטפנו אותו בהרבה אהבה והבנה בבית ללא העלאת הנושא (מאחר שהוא בחר שלא לדבר עליו). בסופו של דבר הוא סיפר לנו על כך ובמקביל המשבר ההתנהגותי נפתר.
בגן היא המשיכה לשחק איתו לסירוגין ובימים שבחרה לא לשחק איתו הוא שיחק לבד. חשוב לציין שילדים נוספים רצו ורוצים לשחק איתו והגננת ניסתה לתווך כל הזמן והילד מסרב- אני רוצה לשחק לבד , או עם מיכל.
אני ואביו דברנו איתו הרבה על הנושא, הדגשנו לו שאנו מכבדים את הבחירה שלו להיות לבד, אבל מאמינים שכדאי לו לנסות ליצור קשרים נוספים (ונתנו לדוג' חברים נוספים שהיו לו בעבר) ולא כדאי לו להיות תלוי במיכל בלבד.
למיכל אין בעיה לשחק עם ילדים אחרים ופשוט שרירותית מודיעה לו בתחילת היום אם תשחק איתו היום או לא
במהלך החופש לא הפגשתי בינהם יזום והיתה תחושה שהתגבר עליה.
השנה חזר לגן, בימים הראשונים אכן נראה היה שהתגבר עליה , אבל אז היא חזרה לחזר אחריו והחברות חזרה כרגע למצב שהיה בעבר.
נכון להיום חזרנו למצב שכשמתאים לה היא משחקת איתו וכשלא הוא משחק לבד (דיווח של הגננת וגם שלו אישית).
היום לדוג' בבוקר ילד שאל אותו "תשחק איתי בחצר היום?" אז הוא ענה לו "לא , רק עם מיכל, או לבד".
לדברי הגננת , משחק לפעמים עם ילדים אחרים וגם יש ילדה נוספת שהיא אורחת קבע בבית שלנו אך מרבית הזמן משחק לבד , או עם מיכל (כאשר היא זו שמנהלת את הקשר בינהם).
אין לנו ספק שלמרות דבריו לא טוב לו להיות לבד והוא עושה זאת כי חושש ליצור קשרים חדשים- זו גם ההתרשמות של הגננת. כמו כן מאז הפרידה בינהם טוען שלא אוהב את הגן ועד אז רץ לשם כל בוקר בשמחה.
השאלה שלי (סליחה אל האורך):
עד כמה המצב בעייתי ומה אנחנו יכולים כהורים לעשות כדי לעזור לנו.

חשוב לי לציין שאין יותר ביטוי התנהגותי לקושי שלו, הוא ילד מקסים , הקשר עם אחיו נהדר(פרט למריבות תקניות של אחים).
כמו כן מדובר בילד שמאוד קשור אלינו, מסרב ללכת לחברים בלי ליווי שלי ובכלל מאוד אוהב לעשות איתנו דברים.