חרדת נטישה מוגזמת.

שלום נתי,
השאלה היא איך התייחסתם עד עכשיו לכל המעברים והקשיים שעברו עליה בתקופה האחרונה. האם נעשתה הכנה? האם אתם מלווים אותה בקושי ובהתמודדות? האם היא מקבלת התייחסות ותשומת לב סביב הקשיים שלה? האם אתם עוזרים לה להתחבר בבית הספר, האם יש לה חברים חדשים? האם היא מכירה מישהו מהשכנים? מהו סדר היום שלה? האם דיברתם איתה על החששות שלה מכיתה א' - זה מלחיץ, חשש מהמורה אולי לא תאהב אותה, חשש להיות לבד שלא מכירה אף אחד,חשש לא להבין, לא להספיק, לא להצליח? הםא היה מקום לכל הדברים האלה?
באמת עברו עליה וגם עליכם המון לחצים בבת אחת, וייתכן שגם לא הייתם פנויים אליה בתקופה הזו כי הייתם עסוקים במציאת דירה ובהולדת האח. חשוב לשבת איתה, לתת הכרה לכל הדברים ש"התנפלו" עליה בבת אחת, לעשות בהם סדר, ולהבטיח לה שתעזרו בכל אחד מהם - למשל הנושא החברתי, למשל הנושא הלימודי, למשל זמן איכות ללא אחיה מדי פעם וכו'. היא פשוט נשארה לבד עם המון דברים וזקוקה לליווי שלכם כדי לחזור ולהתמודד ולהאמין בכוחות שלה. אני מאמינה שאם זה יטופל - החרדה תתמתן בהרבה, אבל זה ייקח זמן.

סמדר קודם כל תודה על תשובתך המהירה,
לגבי ההכנות- כמובן הכנו אותה לגבי המעבר , בנינו בית ושיתפנו אותה בהכל נתנו לה להחליט דברים כמו צבע בחדר שלה תמונות ציורי קיר וכדומה.
לגבי כיתה א' גם כן הכנו אותה , כל יום אנחנו יושבות על שיעורי בית ( מה למדת היום +חיזוקים של כל הכבוד)
לגבי האחות הקטנה - כמובן שפחת היחס כלפי הגדולה מכיון שיש עוד ילדה וצריך להתפצל ל-2 וכבר לא כל תשומת הלב עליה.
השאלה איך אני יכולה לגרום לה להשאר עם אבא שלה בכיף ולא בבכי כשאני הולכת?

שלום נתי,
זו לא ההכנה שהתכוונתי אליה. אני מבינה שהיית רוצה עכשיו קיצור דרך ושאני רק אגיד לך את להפסיק את הבכי שלה,ומה אני מבללת לך את המוח, מספיק קשה לך גם ככה. אבל במקרה הזה לא נראה לי שזה עובד ככה. לגבי הבכי עצמו אני חושבת שאין להתרשם ממנו באותו רגע, יש להניח לה להרגע, ובודאי שאין לשנות את התכניות לפי הבכי. עם זאת בגדול צריך כן לחשוב על המצוקה שמאחורי הבכי.
ההתייחסות שאת מתארת שנתתם לה מתייחסת רק לכמה היא גדולה - הנה היא בוחרת צבעים לחדר, הנה היא מכינה שיעורים ומקבלת חיזוקים, אבל לא התייחסתם לזה שאולי בחלק מהמצבים וחלק מהרגעים היא קטנה וזה הרבה מדי בשבילה, ויש לה גם חששות ויש לה קשיים, לא הכל ורוד וכייפי וצביעת חדר.
גם המענה שלך לכך שתשומת הלב מתחלקת לשניים - זה כמובן נכון, אבל מה שאת אומרת לי, וגם לבת שלך ,זה ככה: "החיים קשים, היא כבר גדולה, לי אין משאבים להתייחס לזה שקשה לה, אז איך עושים שהיא תפסיק לבכות" זה מסר שלא מתייחס לכל הבעיה שלה ולא מתמודד איתה.
כן את מתפצלת ל- 2 אבל אפשר לתת הכרה כך שזה קשה לה ואפשר למצוא מדי פעם זמנים שבעלך יהיה עם התינוק ואת איתה, כן היא כבר גדולה בכיתה א' אבל עדיין יש לה קשיים, היא חוששת היא מפחדת, היא לא מכירה, אין לה מפה לחלק מהמצבים שהיא נכנסה אליהם וצריך לעזור לה שם.