בעיות התנהגות

אני כבר לא יודעת אם הילד עושה בכוונה ופשוט לא בא לו ללמוד, או שהתנהגות זאת לגמרי לא בשליטתו.למרות שפעמים רבות אמר לאמו שזה לא שהוא לא יכול, הוא פשוט לא רוצה.

גם בבית אצל אמו (וגם אצלנו בבית) הוא מאוד אלים מילולית לאחותו, וגם פיזית לפעמים.. (שגם היא לפעמים מטריפה אותו.. אבל עדיין.. לא מצדיק הרמת יד וקללות)
ברגע שלא עושים מה שהוא רוצה, או אומרים לו "לא" על משהו, או כועסים או מענישים, הוא ישר מתפרע.. בועט ומעיף דברים בחדר שלו ומתחיל לבכות ולהתכנס בעצמו..
בכלל, את הדמעות הוא מוציא מהר מאוד.. אנו כבר לא יודעים אם זה אמיתי או לא.
גם עכשיו כשהוא בעונש אצלו בבית, הוא לא מבין מדוע הוא בעונש, למרות שהוא שואל הרבה פעמים, אם אשתפר ואתנהג בסדר האם אקבל את המחשב חזרה? אז אומרים לו כן..
ואז לאחר 5 דקות.. הוא שואל אם הוא יכול לשחק במחשב.. או למה הוא לא יכול לשחק במחשב? או לרדת עם חברים?הוא כל הזמן מחפש איך לקבל את ההקלות.. אבל מצד שני לא מראה על שום רצון לשיפור..

אתמול אמר שהוא מעדיף להתנהג לאחותו בצורה לא טובה ולחטוף עונשים מאשר להתנהג אליה יפה. (כנ"ל גם לבת שלי מנישואי הקודמים.)

מה עושים??
האם יש בית ספר שיכול להתאים לו יותר? (איזור גוש דן)
האבא חושש לעשות צעדים "שירגיזו" את האם, כי אז היא נוקמת דרך הילדים ומפנה אותם נגדו.. וגם אזלו כוחותיו לתמודד מולה ובכלל להתמודד עם המצב הזה..

אנחנו על סף ייאוש.

שלום לך,
אני אגיד לך את האמת, אני מבינה את הייאוש, אבל אני בכל לא בטוחה שזה נכון, מבחינה אתית שאני אענה לך. לא את אמא של הילד, ואת גם לא מגדלת אותו, כך שגם מעשית - איזה ערך יש להמלצה שאני אתן לך? מה תעשו איתה כשאת טוענת שאין תקשורת בין ההורים והכל ב"שלט רחוק"?
הדבר היחיד שאני יכולה להמליץ לך זה מה לעשות כשהוא אצלכם בבית, וגם את זה אני הייתי מעדיפה שבעלך ישאל ואני אענה לו, כי הוא האבא של הילד ואחראי על חינוכו, יותר ממך, למרות שאתם גרים יחד.
באופן כללי אני רק יכולה לומר שכדאי לכם לשמור על עיקביות בבית, לא לאפשר אלימות, להפסיק אותה מיד כשהיא קורית, גם אם יש צורך להתערב פיזית. לנסות ליצור מצבים שהאב יבלה זמן איכות לבד עם הילד, יכיר אותו, יכיר גם חלקים חיוביים שלו, לא לבלות כל הזמן בנזיפות וייאוש, לתת חיזויקם חיוביים על מה שכן חיובי, ולנסות להשיג שיתוף פעולה שלו ושל אימו כדי לפנות איתו לטיפול.

תודה על התגובה המהירה, זה מאוד נכון שלצערנו אין לנו כלל שליטה על חינוך הילד, ההורים מדברים ויש תקשורת, אך היא עושה בסופו של דבר מה שהיא רוצה, ולא מוכנה לשמוע משהו אחר מעבר לקו המחשבה שלה.
בנוסף הילדים אצלנו רק כל סופ"ש שני (הם לא מגיעים באמצע שבוע בגלל מרחק המגורים). כך שרמת החינוך שאנו יכולים לתת היא מאוד מינימאלית ומאוד קשה לחנך פעם בשבועיים. אנחנו עוצרים מיידית כל פעולה של אלימות מילולית או פיזית, אבל אז הילדים מתפרצים בזעם למה להם תמיד מעירים ולבת שלי לא. (שהיא מעולם לא העזה ולא תעז לקלל או להרביץ בבית, כי כך חינכתי אותה), אני מאוד מאמינה שיש קנאה רבה בה וביחס שהיא מקבלת,(היא מתנהגת מקסים, ומקבלת יחס בהתאם) למרות שגם לה אנו מעירים כשצריך, ניסינו הכל בשיטת החיזוק החיובי.. ניסיתי לעשות טבלה עם חייכנים ועל צבירה לקבל הפתעה אך זה החזיק מעמד זמן מאוד קצר, על כל דבר חיובי אנו נותנים "חח" אבל זה לא מקדם אותם לשום מקום, ברגע שהם מקבלים הפתעה על התנהגות טובה אחרי 5 דקות הם יכולים להתפרע ולהרוס הכל..
נכון שאני לא המחנכת, ובעלי זה שצריך לעשות זאת, אך אין לו כבר כוחות,מרגיש מיואש, ופונה ישר לכיוון הצעקות (הם פשוט לא מבינים שום דבר אחר)..ואז כל הסופ"ש עובר בעצבים וצעקות, ואני משתדלת מאוד ללכת לכיוון היותר רגוע והמסביר.. ולכן רוב הפעמים "החינוך" נופל לכיווני. אך גם הכוחות שלי מתחילים להגמר ורמת הסבלנות שלי פוחתת מיום ליום.. מה אני יכולה לעשות?

שלום לך,
תראי, את אומרת שניסיתם הכל, אבל אני באמת לא ידועת אם ניסיתם נכון, אם ניסיתם מספיק זמן, אם בעלך צועק אז זה בודאי לא עוזר, אני מבינה את העייפות שלו אבל אתם פוגעים כך גם בילד וגם בעצמכם.
ייתכן וכדאי שתפנו להדרכת הורים מסודרת שם תלמדו איך באמת לתת חיזוקים חיוביים, איך להימנע מחיזוקים שליליים שמגבירים את התופעה, וגם תוכלו לקבל תמיכה כדי להיות עיקביים וסבלניים לגבי התוצאות.