גיל הלא-לא

יש לי בת שנתים וחצי, מלאת בטחון עצמי ושמחת חיים, נערצת על ידי כל ואהובה.
בגן מספר פעמים בשבוע, בת יחידה.
(לא גרים בארץ, הילדה תוצרת חו"ל :-))
מחוץ לבית, לרב, היא מתנהגת יפה (להוציא הרמות ידיים מדי פעם על ילדים)
אבל בבית- הכל נתון למאבק- בחירת הבגדים, התלבשות, ישיבה בכיסא באוטו וכו'.

אני ממש מאוכזבת ומיואשת ולא יודעת איך להתמודד עם הרמת היד שלה עלינו,
ועם חוסר שיתוף הפעולה שלה.
נעתי מהתנהגות קרת רוח עד לצרחות של ממש ולאבדן עשתונות. להענשות ע"י פינת ריתוק בחדרה או החזרת מכה כנגד המכה שלה, ולהראות לה את השלכות מעשיה- ונדמה שהילדה פשוט מחליטה עבור עצמה אלא אם כן עושים את הדברים בכח.
לפעמים היא כאילו בדרך לשיתוף פעולה ולציות אבל נסוגה באמצע, הכל כדי להוכיח שהיא
אומרת את המילה האחרונה.
מדובר, כמשתמע, בילדה מאוד חכמה ומתוחכמת.
במקביל היא נסוגה למעין חרדת נטישה מחודשת ולא מוכנה לשחרר אותי בלילה או בגן.
מה אפשר לעשות, לפני שישתרשו אצלה התנהגויות של "אני אדון לעצמי" ו"לא מקבלת הוראות מאף אחד"? כדי לעודד אמפטיה ושיתוף פעולה?
מתי התקופה הזו חולפת?
האם יש טעם להיעזר בפסיכולוג?