חרדה ובכי עמוק - בת 7

שלום מירב,
לא הבנתי. נשמע שכן יש פיתרון, שאת תיכנסי איתה לחוג, אך את לא מעוניינת בזה? למה? אולי היא צריכה שתיכנסי כמה פעמים עד שהיא תרגע? מצד אחד את נורא נואשת לפיתרון אך מצד שני הילדה מגישה לכם אותו על מגש ואת לא מעוניינת? אם זו הבעיה, הייתי נכנסת איתה ונותנת לה בקצב שלה להחליט מתי אני מיותרת שם, גם אם זה ייקח כמה פעמים. אל תילחצו עליה לפיתרון בקצב שלכם.

ראשית תודה על התגובה המהירה

אכן הילדה מבקשת אשאר איתה בחתוך החוג - אך לא כך החוג מתנהל
אין כניסה להורים - ואף ילדה לא מקבלת תשומת לב של שעתיים וחצי פעמיים בשבוע לחוג שכזה (יתרה מכך אני היחידה שנשארת שם מבחוץ וכולם הולכים)
חשבתי שלומר לילדה זאני לא נשארת בפנים - זה כדי לא להרגיל אותה למצב הזה
ולתת תשומת לה מיוחדת - כמו שאומרים "שלא תתרגל" - מחד
אך אולי זה נכון- אולי זה יעשה לה טוב ומתישהו תאמר לי לצאת כי היא מרגישה בטוחה?!

אני לא באמת יודעת מה נכון ולכן אני שוב פונה אליך ומשתפת בהתלבטות

אני חייבת לציין שהיום היא קמה בבוקר שוב עם חרדה - מילים ראשונות היו- אמא מה נעשה עם החוג?
אמרתי במפורש שלא הולכים היום - שאני מחליטה - כדי להקל עליה מלקבל החלטה - עושים כיף יחד ומתי שתרצה תוכל לללכת ואם לא - אז לא אין בעיה מבחינתינו בכלל
- היא הפכה רגועה יותר - אך בבית הספר שוב זה קרה החלה לבכות בשעת צהרון - לא אופיני לה - ואמרה כי נעלבה מילד אחד - לדברי המחנכות באותה השעה הבכי היה קורע לב ועמוק יותר - ממש לא של ילדה שנעלבת ושהיא מאוד עצובה.


היא לא שוחחה איתנו אחר הצהרים כלל על החוג -וגם אנחנו לא פתחנו בנושא.
אשמח אם תוכלי לשתף אותי הפעם בדעתך ולומר כיצד מזהים חרדה עמוקה וכיצד מזהים האם זה באמת כה חמור או שזהגם קשור למשיכת תשומת לב גדולה שהיא מקבלת בימים אלו (אני מאמינה שלא - בעלי חושב שזה גם קשור...)

שלום מירב,
יש כאן אכן התלבטות בין לתת לילדה את הקצב שלה לצאת מהחרדה אליה נכנסה לבין לא לאפשר לה ליהנות מרווח מישני עקב תשומת הלב שהיא מקבלת מאז האירוע.
יש גם מחשבה נוספת שעולה אצלי, שייתכן והילדה זקוקה לתשומת הלב הזו, ואולי זו הדרך היחידה שהיא מרגישה שהיא יכולה לקבל אותה.
זו גם שאלה מדוע דווקא בעיתוי הזה היא קיבלה התקף אסטמה, כי קיים קשר בין גוף ונפש במיוחד בהתקפי אסטמה, וייתכן שמצוקה ריגשית מסויימת גרמה להתפרצות ההתקף אחרי תקופה ארוכה של שקט.
אם זה המצב, ייתכן שיש מקום לבדוק לעומק יותר מה מקור המצוקה שלה. ייתכן שההתקף היה רק הסימפטום ולא המקור למצוקה, והבעיה היא לא בהכרח רק חרדה אלא גם תחושה של עצבות או בדידות מסויימת או משהו אחר.
לכן בשלב הזה הייתי עושה מה שעשית - כלומר לפטור אותה מהחוג, במיוחד שאת מדווחת שזה הרגיע אותה, להקטין את תשומת הלב סביב הסוגייה, אך לחשוב לעומק אם יש משהו אחר שקורה לה ואם ההתנהגויות האלה אכן נעלמות או מחמירות.