תינוק בן 13 חודש וכבר יש לו אח

"השילוש הקדוש" - כך קראו בהצגה החברות הכי טובות , להורות....
קשה מאוד להיות אמא מושלמת.
אולי נוותר?
את עושה את המאכסימום עם שני תינוקות, שאחד - הבכור עוד לא ממש צבר פז"מ.... אנא ממך, אל תלקי את עצמך "עשיתי לו אח" נתת לו מתנה מדהימה והוא יזכור את עצמו כמי שגדל תמיד עם אח. בגיל הזה הם לא זוכרים מה היה קודם. מבחינתו - זה המצב שאליו הוא גדל.
אני רוצה לייעץ לך כמה דברים:
1. תחליטי שאת מתמודדת כל יום עם מה שיקרה בו. בלי לחשוב על מה היה אתמול/לפני שבוע ובלי להתעסק עם מה יקרה מחר... כל יום עם המשימות שלו. לאט לאט תכנסי למסלול של שיגרה, הקטנצ'יק ירגע ולך יהיה יותר בטחון.
2. תינוקות נבדלים זה מזה בטמפרמנט המולד. אחד רגוע שני "קצבי" שלישי עצבני ורביעי רגיש, כל תינוק יוצר איתנו דואט חדש. את עדיין לומדת את הקטן. אל תמהרי להגדיר אותו כילד קשה או קל, תני לו להתרגל לעולם, לשיגרה, תני לכאבי הבטן לחלוף, תנסי לדבוק באמפטיה - זה נורא קשה להיות כלוא בתוך גוף קטן בלי יכולת להסביר את המצוקות. ממקום כזה יהיה לך קל יותר להכיל אתו עם הקושי.
3. קחי עזרה - סבתא דודה או אפילו מישהי בתשלום - פעמיים שלוש בשבוע - ותצאי רק עם ה"גדול" לסיבוב , לגלידה, לגן שעשועים לא חשוב לאן - שעה שלך איתו נטו. זה יתן לכם ספייס ביחד.
4. קחי את עצמך פעם בשבוע לקפה עם חברה - תתאווררי! זה הכי חשוב. לילדים תהיה אמא שיש לה גם אפשרות לדבר עם גדולים ולפרוק קשיים.
ב ה צ ל ח ה!!!

כבר כתבתי על הבכור שלי אבל עכשיו אני רוצה להתמקד על התינוק. היתה לי לידה מאוד קשה . בביח זועה (לא בארץ) שהתיחסו אלי ואל הילד כמו פרה שהמליטה (לא היה לי בטוח וזה ביח ממשלתי)
בהתחלה שהילד נולד הוא היה ילד טוב ושקט אבל לאט לאט הוא נהיה יותר עצבני ולא רגוע
האמת היא שגם מבחינתי לא התיחסתי אליו מספיק אחרי הלידה. דאגתי מאוד לבכור שלי שלא יפגע מהתינוק החדש . לא נתתי לעצמי לאהוב אותו( גם היום די קשה לי..בגלל ההתנהגות שלו . אבל אני משתדלת) בהתחלה בקושי הרמתי אותו על הידים אבל היום הוא לא אוהב כלום לא ידים, לא נדנדה, לא כלום
חוץ מזה שבגיל חודש הפסקתי להניק אותו .ועברתי לפורמולה אולי גם זה מציק לו
אם ארצה לתאר אותו הוא רגיש מאוד לסביבה כל רעש מקפיץ אותו. הוא לא יכול להיות רגוע ולהעסיק את עצמו רק בוכה ועצבני יש לו הרבה תנועות לא רצוניות חזקות כאלו פתאמוית שהרבה פעמים הוא כמעט נפל לי מהיד כמה דקות הוא שקט ואז כמו משהו פנימי מפריע לו והוא מתחיל לזוז בתנועות לא רצוניות ולבכות
בגיל חודשים הוא כמעט לא מחייך
עלי לצין שלפעמים אני מדברת אליו ואז הוא נהיה רציני מרוכז בי מאוד . ולפעמים הוא מחיך חצי חיוך אבל רוב הזמן הוא רציני מאוד
האם זה נורמלי?
מה אני צריכה לעשות כדי לשפר את המצב?
האם כל הארועים שצינתי למעלה גרמו לו להיות במצב כזה?
ואם כן האם זה כבר נזק בלתי הפיך?
האם כבר הורדנו לו את הבטחון שהעולם הוא עולם בטוח?
אובדת עצות..

כמה קשה לך!! נוגע ללב לראות איך לקחת את האחריות על כל העולם על הכתפיים שלך. את רק בן אדם. תרגעי.
הורות מתוארת כחוויה מדהימה משנה עולמות הופכת הכל למושלם.
זאת לא המציאות.
הורות זו אחריות ולחץ לפעמים שיעמום המון פעמים תסכול ורגשות אשם. ו..כן, בהחלט יש שם אושר אבל הוא לא כמו שמתואר. הוא מגיע ברסיסים ברגעים בשניות שכל חדרי הלב מתמלאים באושר ומהמקום הזה - יש הנאה.
אני מייעצת לך - בשבילך לגשת לכמה שיחות ייעוץ. לדעתי, צריך לחזק אותך. איני יודעת היכן את מתגוררת - אם באזור המרכז את מוזמנת ליצור איתי קשר אני אפנה אותך.
ועל קצה המזלג:
יש ילדים שלוקח להם יותר זמן להתרגל לחיים מחוץ לרחם.
ג ם אלו שנולדים בתנאים הכי משופרים
זה לא ימשך לנצח.
אני מאמינה שאם את תצליחי להרגע מסופת הטורנדו שמתחוללת בתוכך - הילד יצליח להרגע אף הוא - אני מרגישה בין השורות שהילד מגיב לך. קשר סמביוטי , קוראים לזה - לחבל הטבור הוירטואלי שמחבר בין התחושות שלך לשלו.
בהצלחה

שלום לך.
לגבי שני המכתבים שלך, שמאוד נגעו לליבי, אני מצטרפת לעצתה של ענת ללכת לפגישות ייעוץ ותמיכה. אין כזה דבר נזק בלתי הפיך, ובטח לא בגיל הצעיר של בנך הקטן. אולם, נשמע שיש לו ולך קשיים אובייקטיביים ולי דווקא כן נראה, מתיאורך, שהוא נמצא במצוקה אמיתית מכל מיני אספקטים (חוסר ויסות, החיוכים הראשונים שבקושי קיימים וגם קושי מסויים בהתקשרות ביניכם). אני חושבת שפגישות ייעוץ פרטניות יקלו עלייך ויעזרו לך להתארגן במצב החדש.