ילד בן שנתיים וחצי

שלום אור,
דווקא את כסיסת הציפורניים, שהכי מפריעה לך - תעזבי כרגע. זה לא ביטוי לחוסר גבולות, אלא לחרדה.
את צודקת שכעסים וצעקות לא עוזרים. הורים וגם גננות מבלבלים לפעמים בין הצבת גבולות לכעס. כעס או לא שיטה להצבת גבולות, אלא דרך התנהגות שמראה לילד שההורה איבד עשתונות, במובן מסויים זה בדיוק ההיפך מהצבת גבולות.
ייתכן מאוד שהחרדה של הילד, שמתבטאת בחוסר שקט ובכסיסת ציפורניים נובעת מחוסר הגבולות,אך היא לא ביטוי של חוסר גבולות, כי ילד משרגיש שהוריו חסרי אונים איתו, מרגיש חלש ולא מוגן ולכן הוא בחרדה. לכן הדברים שאת צריכה להגיב אליהם הם לא כסיסת הציפרוניים וחוסר השקט, אלא כשהוא בוכה - לדאוג היות עיקבית ולא לתת לו להשיג את מבוקשו בדרך הזו, כשזה לא ישתלם לו - זה ייפסק מעצמו.
כמו כן לא להגיב בכעס ובצעקות אלא בקור רוח ובנימה נחרצת ותקיפה. פשוט להגיד לא או אסור פעם אחת. וזהו. לא לנאום, לא לצרוח ולא להתחנן ולהסביר הסברים. להיות תקיפה וברורה, ומאותו רגע להתעלם מהתגובה שלו.
ועוד דבר. ייתכן מאוד, שמאחר ומדובר בבן הזקונים שלך, את משדרת מסר כפול, שפחות היה עם הילדים הגדולים, הווא נובע מזה שיש בתוכך חלק שאולי רוצה שהוא יישאר קטן, כי הוא האחרון שנשאר. וייתכן מאוד שזה גרום לך היות לא עיקבית איתו, ויותר מזה, ייתכן שזה גורם לך לא להניח לו לנפשו וכל הזמן "לחדור" למרחב הפרטי שלו, כביכול בתואנה של גבולות אך בעצם כי את זו שמרגישה לבד או שנגנמרו לך התפקידים פתאום. אם דפוס התנהגות זה אכן קיים, גם הוא מגביר את החרדה שלו כי הוא לא מאפשר לו להתארגן עם עצמו לבד מדי פעם.
לכן אני מאוד ממליצה לך לגשת להדרכת הורים או לטיפול עבור עצמך, כדי שאת תוכלי לשחרר את הילד הזה ולהיות עסוקה בו קצת פחות, וגם כדי לתוכלי להציב לו גבולות ביתר עיקביות וקלות.