כיצד לסייע לבני להתגבר על "ביישנות"

בני בן כמעט 5 וחצי. ילד מקסים וחכם אבל בסיטואציות רבות אני מוצאת כי הוא מתבייש והדבר מקשה עליו. להלן שתי דוגמאות שהיו ממש לאחרונה. לפני מספר ימים חזר מהגן וסיפר שבאו לבקר אותם תלמידי בי"ס וכי רק ילד אחד מביה"ס שיחק איתו. סיפר שהיו כמה ילדי בי"ס ששיחקו כדורגל עם כמה מילדי הגן וכי הוא מאוד רצה להשתתף. כששאלתי אם עשה משהו בעניין, אמר שלא כי הוא "התבייש". מקרה נוסף- אתמול בחוג כדורגל הוא לפתע רץ אלי בוכה בכי תמרורים. כששאלתי מה קרה הוא סיפר שמספר ילדים מהחוג משחקים עם הכדור שלו. כששאלתי אם ביקש אותו בחזרה, הוא אמר שלא כי הוא מתבייש.
בשני המקרים ציינתי בפני בני שאם הוא לא ישאל ולא יבקש, הוא לעולם לא יידע כיצד הצד השני יגיב. לגבי המקרה הראשון- ציינתי בפניו שהיה עליו לפנות לילדים ולבקש לשחק איתם וכי אני בטוחה שהם היו נעתרים לבקשתו. במקרה של החוג. מיד פנינו יחד לילדים והם השיבו לו את הכדור.
אני מרגישה שאני פועלת לא נכון בעניין ו"מאכילה" את בני בפתרונות. אינני יודעת כיצד להתמודד עם ה"ביישנות" שלו וכיצד לסייע לו למצוא בעצמו את הפתרונות ואת הכוח להתמודד עם זה בעצמו. אשמח לקבל תשובה כיצד לסייע לו בכך. רק לציין כי באופן כללי, אנו הורים מאוד מפרגנים שיודעים לתת פידבקים חיוביים וקורקטיים על מעשים ו/או םפעולות שהוא עושה כדי לעוד אותו ולחזק את בטחונו העצמי.