בן שנה וחמש - צובט!

שלום. בני בן שנה וחמישה חודשים. חייכן ושמח, אוהב חברה ולרוב נהנה מהחיים.
אתמול חזר לגן אחרי הפסקה בת שבוע בשל מחלה, והגננת דיווחה לי בסוף היום כי הוא צובט ילדים בפנים חזק חזק. הם בוכים, היא מסבירה לו שזה לא נעים ושזה אסור, והוא בתגובה צוחק ו"מתנחמד".
אני עצמי ראיתי אותו עושה את אותו הדבר לאחיין שלו, שגדול ממנו בשנתיים, והסברתי לו שזה כואב ואסור. הוא מאוד אוהב את האחיין שלו, חוזר על שמו פעמים רבות ושמח לראות אותו. הוא צבט אותו לא מתוך כעס עליו או בתוך עימות עמו, אלא פשוט ניגש אליו בזמן שצייר ציור, וכאילו "ניסה את לחייו". אציין כי מאוחר יותר הוא ניגש גם לחבקו, ושהוא חבקן ונשקן מטבעו.
הוא בן יחיד, ראשון, מקבל הרבה נשיקות וחיבוקים. האווירה בביתנו רגועה ונעימה, למעט "קונפליקטים בריאים" מעטים, שגם הם מסתיימים בגילויי חיבה ניכרים לעין.
אציין גם שהוא נרגע על ידי צביטת הצוואר שלו. כשהוא עייף, במקום להיצמד לבובה או שמיכה, הוא פשוט לוקח מוצץ וממולל את העור בצוואר. כך הוא גם נרדם.
לאור כל הנתונים הללו, האם יתכן שמדובר בבעיה בוויסות החושי?
האם זו תופעה נורמלית כחלק מהתפתחותו התקינה ועל רקע ניסיון לחוש את העולם ולתקשר? (בהקשר זה חשוב לציין שלילד אין שום בעיה לתקשר - הוא מדבר כמו ילד בן שנתיים בערך. מחבר מילים למשפטים, מביע רגשות, קשוב, מבין הומור, בעל זיכרון יוצא דופן, ואני ממש מנהלת איתו שיחות קטנות).
האם מדובר במצוקה שבאה לידי ביטוי כך?
אני לא רוצה להישמע דרמטית אבל אני די מבוהלת, משום שסבלנות, קשב, שלווה הם ערכים שמאוד חשובים לי בגידול ילדיי, בהתחשב בעולמו בעל עודף הגירויים.
בנוסף, מה עליי לעשות עם זה? האם להתייחס לכך רק כשאני נוכחת לתופעה, או לדבר איתו על כך גם בלי שזה סמוך למקרה ספציפי?
אשמח לדעה ועצה.
תודה רבה.