בן 7 וחצי עם חרדת פרידה

שלום רב,

בני בן 7 וחצי בכיתה ב'.
מגיל 9 חודשים, כשהלך לפעוטון, היה קושי בפרידה.
הקושי לא עבר עד סוף הגן, ובכיתה א' היה ממש טראומטי עבורו:
בכי בעליה להסעה, בכי בהחלפת מורה בשעות הלימודים, בכי אם יש משהו ששובר שיגרה.
גם היום בבוקר יש מעט התבכיינות לפני היציאה מהבית לכיוון בית הספר, אבל מסתמן שיש יותר יכולת התמודדות.
בנוסף, בני לא מעוניין ללכת לחברים או לחוגים אם זה לא איתי, או עם אחיו הקטן ממנו.
הוא שמח לארח בביתו חברים וזה גורם לו אושר, ולכן ההימנעות מחברה מחוץ לבית גורמת לו לתסכול ועצבות.
לא תמיד ניתן לארח, ובוודאי שבגיל הזה ההורה הוא לא נספח לילד אצל חברים, ולכן הקושי גדל.
גם העדר הרצון לפעילות כמו חוגים, פעילות מד"צים וכדומה פוגמת ישירות בקשרים החברתיים שלו, שכל כך חשובים לו.

מה לעשות?
אני מרגישה שאני מתחילה לדחוף אותו וללחוץ עליו וזה בטח לא מועיל.
ממתינה לתשובות שיכוונו אותי לעשות אותו מאושר יותר.
תודה מראש לכולכם,
ערבה.