יחסים עכורים בין נער לאביו החורג

שלום רב,

אשמח לקבל ייעוץ ראשוני בנושא כאוב שאינו נותן לי מנוח.
הנני בת 44, נשואה בשנית מזה כ- 10 שנים לגבר צעיר ממני ב-7 שנים. מנישואיי הראשונים יש לי ילד, בן 20, שהינו חייל. מנישואיי הנוכחיים יש לי ילד, בן 7 וחצי. בתקופה שקדמה ללידת בננו המשותף, הקשר בין בני הבכור לבעלי, היה בעייתי, קונפליקטואלי ומלא במתחים על רקע נסיונו לחנכו ולעצבו, אולם בשנים האחרונות, במיוחד לאחר לידת בננו המשותף, היחסים ביניהם הדרדרו עד כדי עימותים קולניים ווויכוחים אלימים מילולית, בהם מתחיל בעלי, והפעם לשם שינוי, עונה לו בני, לאחר שעייף מלספוג ללא לאות ולא לענות. הנושאים יכולים להיות זניחים וחסרי חשיבות, אולם העוצמות הרגשיות והווקליות של בעלי מאוד גבוהות.
המצב הגיע לנתק מוחלט ביני לבין בעלי ונתק מוחלט בינו לבין בני הבכור, כאשר הלכה למעשה, הבית בעצם מחולק לשני מחנות - בני הבכור ואני, בני הצעיר ובעלי.
מאחר ואני מבינה כי החיים במתכונת זו הינם בלתי נסבלים, ואינני יכולה לראות את בני הבכור נלחם על קיומו, חפותו וחייו בכל דרך בה הוא יכול להגן על עצמו, החלטתי כי הגיע העת לסיים קשר זה. אינני יכולה לראות אותו סובל ואינני חושבת שאנו מהווים איזשהו "מודלינג" נכון לבני הצעיר בהתנהגות זו. קשה לי מאוד מבחינה רגשית לחתוך קשר שעדיין מאוד חי בינינו מבחינה רגשית, אך יחד עם זאת, הגיע למבוי סתום בכל מה שקשור לבני.
דרך אגב, היינו בטיפול בעבר למעלה משנה, ודבר לא השתנה.
אשמח על איזושהי התייחסות שתעזור לי למצוא את דרכי.

הרבה תודה,
פנינית