שתי בנות לי

יש לי שתי בנות מקסימות הגדולה בת 8 והקטנה בת 4, ההבדלים ביניהם ניכרים מאוד גם במראה החיצוני וגם באישיות. שתיהן יפות אך הקטנה לעומת הגדולה מלאת כריזמה וחן ואנשים פשוט מתמוגגים ממנה. שתיהן טובות אך הקטנה לעומת הגדולה יותר קשובה כשמבקשים ממנה משהו ויודעת לוותר כשצריך, כדרך הטבע הקטנה לומדת מהגדולה ולרוב את ההתנהגויות הפחות טובות. שתיהן חכמות אך הקטנה לעומת הגדולה הרבה יותר מפותחת ביחס לגילה וביחס לאיך שהגדולה הייתה בגיל שלה.
אני משערת שלפי דבריי ניתן להסיק שהמועדפת עליי היא הקטנה אך הן שתיהן בנותיי ואני אוהבת אותן באופן שווה ולכן אני מרגישה אשמה על כך שאני מתגאה בקטנה יותר מאשר בגדולה, אני משערת שהגדולה גם חשה בכך והתנהגותה מקצינה לכיוון הלא טוב (אי הכנת שיעורי בית, אי הקשבה למה שאני מנסה לחנך אותה, שקרים וכו...) אני אובדת עצות, באישיות שלי אני אדם מאוד קפדן ואם משהו משתבש או לא קורה כמו שציפיתי אני נוטה להגיב בקיצוניות ומן הסתם בגלל התנהגותה ה"מאכזבת" קורה שאני כועסת הרבה על בתי הגדולה. למרות שגם על הקטנה אם צריך אז גם כועסים.
הדאגה שלי היא משני דברים:
1. אני מדופרסת מהעובדה שהתחושה שלי כלפי בתי הבכורה היא שהיא "אכזבה" בשבילי, אני לא אוהבת את התחושה הזאת, אני רוצה לחשוב שזה לא נכון אבל כעת אני רוצה להיות אמיתית עם עצמי ולהודות שזאת התחושה - מה אני אמא לא טובה?
יש לציין שלפני שהקטנה נולדה תחושות אלו ליוו אותי גם, אופייה לא השתנה כתוצאה מהולדת הקטנה, תמיד היא הייתה מעט אחרת (פוחדת מרעשים חזקים, פוחדת מזבובים, פחות דברנית, לא משתפת במה שקורה לה ) וזה הפריע לי. ואז כשהקטנה נולדה היא כאילו ענתה על הציפיות שלי מאיך שהבת שלי צריכה להיות, פלפלית, דברנית, מפותחת מאוד.
2. אני חוששת שעצם העובדה שאלו הם תחושותיי, והתגובות שלי כלפיה (ותמיד אני בדיעבד מתחרטת על איך שהגבתי) ייגרמו לה לגדול בחוסר ביטחון ויערערו אותה עוד יותר. ובמקום שתגדל ותפרח אני במו ידיי גורמת לה לנזק שאולי הוא בלתי הפיך. שהרי ילד זקוק לתמיכה בלתי מתפשרת מצד האמא.
יש לציין שבנותיי אוהבות אותי מאוד והאהבה היא דו צדדית, ואני גם דואגת לא רק לכעוס אלא לטפוח על השכם ולהחמיא לגדולה ולהרעיף עליה חיבוקים ונשיקות ואף לדבר איתה ולהסביר לה מדוע אני כועסת או בכלל לשוחח איתה על כל דבר ויש הרבה דברים שהיא עושה באופן כללי שגורמים לי לגאווה אבל החשש שלי הוא שמספיקה פעם אחת שאני ממש כועסת ממשהו שהיא עשתה כדי להשכיח את כל המילים הטובות.היא גם המון פעמים מצינת את העובדה שהיא מרגישה שאני אוהבת יותר את הקטנה ואני אומרת לה שזה לא נכון, אבל עם תחושות של ילד אי אפשר להתווכח.
אני זקוקה לעצה , עם מי עליי לדבר לאן עליי לפנות כדי לקבל ייעוץ כיצד לנהוג בבנותיי, איך להשכיח ממני את תחושת ה"אכזבה", ומה נכון ולא נכון לעשות.
אשמח לעצה בהקדם.