מתי מתאוששים?

אני אם לשני בנים, בן 4.5 ובן שנתיים. ההתמודדות עם הבכור אחרי לידת אחיו היתה קשה: התקשיתי למצוא את עצמי ביחס לבני הבכור, הייתי עייפה וכועסת, בעיקר על עצמי, וזה יצא על הגדול. כעסתי נורא, מעבר לכל פרופורציה, הרגשתי שאני מתקשה למצוא בו את הילד האהוב כל כך שלי, זה שלפני שנולד אחיו הנקתי (שנתיים), נרדמתי איתו, שיחקתי, קראתי, נהנתי. ההרמוניה נשברה בבת אחת, ולא הצלחתי לחלק את עצמי. הוא כעס עלי, ואני כעסתי עליו, ועל עצמי, ועל בן זוגי והורי. החזקתי זעם נוראי, והוא היה יוצא עליו, על בני, בהמון דרכים. כעת אני מרגישה ששני ילדי נפגעו, מהאווירה הזו, וגם הקשר בניהם. אני מנסה לאט לאט להשתקם, אבל זה מאוד קשה. בני הבכור ילד רגיש במיוחד. הוא לועס בגדים. הוא מתקומם וצועק מדברים שלא מפריעים לאחרים: לשטוף לו פנים זו משימה מאוד קשה, וחייבים להיות מאוד עדינים. יש לו נטייה להתאפק זמן ארוך מאוד עם פיפי, ממש מאז שנגמל. בהתחלה לא היה עושה פיפי שעות, בטענה שהוא לא צריך. זה ממשיך וממשיך, ואני חושבת שזה לא התנהגותי. לא בורח לו, אני לא חושבת שמפריע לו מאוד, רק שמעט עושה אותו עצבני, כך אני מרגישה, ההתאפקות הזו. תמיד היה קשה לו בהסתגלות, צריך להיות עדינים איתו, להכין אותו טוב טוב לשינויים, לבנות לו דברים בהדרגה. והאמת, את זה תמיד עשיתי, אפילו בתקופות הקשות, כי גם אני כזו, צריכה לבנות הדרגתיות עבור ילדי, בפרידות מהם, בהתמודדות עם השינויים אצלם. הקטן, שאולי זקוק לזה פחות, גם איתו אני כזו. זה בשבילי, אפשר לומר, ומבחינה זו אני חושבת שהבכור קיבל, ככל השחיים מאפשרים (לידת אחיו היתה מאורע שעם כל ההכנות - אינו הדרגתי), את הקצב שנכון עבורו. אני תוהה, כמה נזק עשיתי לילד כזה רגיש בשנה (אולי יותר) שבה הייתי, באמת , לא שם. לא מכילה, לא אוהבת, לא כלום. הייתי רבע אמא. החזקתי אותו מבחינה פיסית, פחות או יותר, לא מבחינה נפשית. אני רוצה לדעת, מניסיון שלכן, בפורום ובכלל, איך אפשר לשקם דברים כאלה. כמה זמן זה לוקח. האם זה מצליח בסוף. האם ילדים שאוהבים אותם מאוד בהתחלה, בשנתיים הראשונות, האם זה מטען שיכול להחזיק אחר כך. אני מנסה לשאול, האם יש איזה כיוון, אפילו איטי, שאני יכולה לנקוט ודברים ישתפרו. אני מרגישה שאיבדתי משהו מאוד גדול, אני לא יודעת אם אצליח להחזיר אותו, לבני ולעצמי.