חששן מדי

שלום לכן. בני הבכור בן ארבע ורבע, תמיד היה מאוד מפותח שפתית ומחשבתית, יש לו קשב וסבלנות מדהימים (פאזלים של עשורת חלקים, הרכבות לגו מסובכות לבד עם חוברת הוראות, ממש מדויק הוא עושה). הבעיה שלו היא מוטורית, והיא לגמרי רגשית, כי מבחינה התפתחותית לא היתה לו מעולם בעיה: התחיל ללכת בגיל 11 חודש, לזחול בחמישה חודשים. הבעיה היא שהוא פחדן. גם כתינוק היה פחדן, אך זה התבטא לא בהיבט המוטורי אלא מקולות חזקים, בובות גדולות, פרידה מאמא וכולי. אך היום החששנות, לדעתי פוגעת בביטחון שלו וביכולות החברתיות שלו. הוא נמצא בגן עם בנים יחסית אליו גדולים (הוא קטן-מימדים), ומאוד ספורטיביים. נראה שזה מאיים עליו. הוא מעדיף לשחק עם הבנות, ובעבר לא העדיף, וגם מבחינת תחומי העניין של בנות לא לגמרי מספקות אותו (הוא אוהב משחקי דימיון שכוללים מלחמות ואבירים, דינוזאורים, סרטי טבע). הבחירה שלו בבנות נובעת לדעתי בעיקר מכך שהוא לא מסוגל לשחק במשחקים היותר פיסיים שבנים משחקים: כדור (הוא ממש לא טוב בזה, למרות שהקואורדינציה שלו תקינה והתפיסה המרחבית שלו מעולה). מטריד אותי שהוא מפחד לנסות דברים: לטפס על חבלים, לעלות למקומות גבוהים. לאחרונה התחיל פעם-פעמיים לנסות לעלות באיזה קיר טיפוס או סולם חבלים, ואז נתקע למעלה וצעק שנוריד אותו. מרוב תסכול וייאוש ובושה, הוא צרח, ואפילו קילל את אבא שלו. בהתחלה אנו מנסים לשכנע אותו לרדת לבד, אך בסוך מרחמים עליו ומורידים אותו. אנו משתדלים לא לרדת עליו בפניו ולחזק אותו כשהוא מתגבר על הפחד, אך נראה שהוא מרגיש שאנו קצת מתאכזבים מהפחד שלו, שעוצר אותו - והוא צודק. אנחנו מאוכזבים, וקשה לנו לראות שואפילו אחיו הקטן ממנו בשנתיים לפעמים מתנהג יותר באומץ... זה לא שאנו שואפים לאיזה גיבור, אבל כן, לראות שכל מה שעומד בינו לבין התפתחות תקינה זה פשוט פחד, כי אין לו שום בעיה אחרת - זה קשה. אנו לא יודעים איך להתמודד איתו. באופן טבעי מנסים כל הזמן לחזק את הדברים שהוא טוב בהם, כי זה מה שכיף לו, עוד בניות לגו מורכבות, משחקי אסטרטגיה (הוא מעולה בטאקי ושלל משחקי קלפים כאלה, ויודע ממש להפסיד בכבוד - שלא כמו בהיבטים המוטוריים שבהם הוא בוכה וצורח מתסכול). אבל פחות נכנסים בו בעניין הפיסי, ואם מדי פעם מחליטים להשתדל יותר לתקופה, זה נגמר בזה שאנו מרגישים שהתסכול שלו עולה על גדותיו, ושהביקורת או האכזבה שלנו ניכרת גם אם אנו מנסים שלא להראות, ולא דיועת, בסוף זה נראה לנו מתכון לעוד יותר בעיות בביטחון העצמי, ואנו יורדים מזה. זה גם לא עוזר, החיזוקים האלה, כי הפחד גדול יותר מכל דבר אחר. לחוגים, אגב, הוא לא מסכים ללכת, בטח לא יילך לחוגים הפיסיים, אם יהיה משהו שהוא אוהב - אולי. אם לא מבחינתו זה עונש, ומספיק יש לו גן שהוא נדרש לעשות בו דברים, גם פיסיים (בגן שלו יש שיעורי התעמלות, למשל). אנו לא רוצים להכריח אותו לעוד פעילות אחה"צ. מה לדעתכן אנו יכולים עוד לנסות? האם להפסיק לחזק ולחזק את הדברים שבהם הוא טוב?