איבוד דם

הלם (בלועזית: שוֹק, Shock) מוגדר כירידה בפרפוזיה (כמות הנוזל העוברת דרך תווך מסוים, הכוונה היא לכמות הדם העוברת דרך הרקמות. בעברית זילוח) של הרקמות ובעקבות כך גם בחמצונן, המובילה למטבוליזם אנארובי. זאת, כתוצאה מירידה בלחץ הדם או בנפחו. הלם מהווה סכנה ממשית ומיידית לחיי החולה. הסיבה הנפוצה למצב זה היא אובדן דם אבל קיימות סיבות נוספות. לאחר אובדן דם, הגוף בפיקוחה של מערכת העצבים האוטונומית גורם לכך שזרימת הדם תגיע בעיקר לאיברים חשובים על חשבון הפריפריה וזאת על ידי הגברת קצב הלב וכיווץ של כלי דם פריפריים והרחבה של כלי דם מרכזיים (המובילים דם אל המוח, הלב והריאות). זהו מעין מנגון פיצוי של הגוף על אובדן הדם.

הלם תת-נפחי (היפוולמי)
סוג ההלם הקלאסי, נובע מירידה במאזן הנוזלים בגוף. אובדן נוזלים בגוף יכול להגרם מסיבות א-טראומטיות (שלשולים, התייבשות) או מסיבות טראומטיות (ירי, דקירה וכו')- הלם המורגי (תת-סוג של הלם היפוולמי אך נגרם ספציפית מאובדן של דם).

תהליך:

נפח הדם יורד
לחץ דם יורד
נסיונות פיצוי, שמטרתן להעלות את לחץ הדם, על ידי העלאת קצב לב ונשימה וכיווץ כלי דם פריפריים. כתוצאה מכיווץ כלי הדם נפגעת אספקת הדם לאיברים הפחות חשובים והם עוברים לנשימה אנאירובית.
סימנים להלם תת-נפחי:

דופק מהיר וחלש.
נשימה מהירה ושטחית.
שינויים במצב ההכרה.
חיוורון עד כיחלון פריפרי.
עור קר, זיעה קרה, צמרמורת ("עור ברווז").
יובש בריריות.
שתן מועט וכהה.
ירידה בלחץ דם בשלבים מתקדמים.
מילוי קפילרי לא תקין.