מה אומרים?

היי גלית,
שאלתך לגיטימית ביותר.
אפילו שלצערי חוויתי אובדן של בן ולכאורה אמור להיות לי יותר קל לנחם אחרים, גם אני מוצאת את עצמי בסיטואציה קשה בכל פעם כשאני צריכה ללכת ולנחם אחרים.
ובכל זאת,תנסי להכנס לנעליה של חברתך.
חלק מחברותי שניחמו אותי הביאו לי מכתב ובו כתבו את שהרגישו. הן הדגישו כי אינן מסוגלות לדבר ולכן הכתיבה מקלה עליהן, אבל מה שאני לעולם לא אשכח זה את עצם העובדה שהן הגיעו.
הן באו, ישבו לידי, חלקן הסתכלו על הרצפה, חלקן בכו, חלקן חיבקו- אבל הן באו.
וזה דבר שחברתך לעולם לא תשכח, ובמיוחד לאור העובדה שהיית שם בשבילה לאורך התקופה הארוכה.
אל תשכחי, לך תהיינה רק מספר דקות קשות ואילו לחברתך כל החיים מעתה יהיו משימת הישרדות לא פשוטה.
אז תנסי להתגבר על הרגשות הללו ותלכי אליה. היא זקוקה לך, במיוחד כעת.
בהצלחה ושלא תדעו יותר צער.

טבעי שאת מרגישה כך אך לרגע את צריכה לחשוב על החברה שלך ועל מה שמחכה לה בהמשך החיים.
אחד הדברים שהכי קשה להורים שכולים זה לחזור לשיגרה. הם לא רצים שיתיחסו אליהם כ"חייזרים" אלה לעזור להם להרגיש כמה שיותר נורמלים.
בזה שתלכי ותקשיבי לה ותנסי לעזור לה לחזור לשיגרת החיים ולו בדברים הקטנים של שיחות חולין יציאה לבת קפה לאט לאט היא תחזור למעגל החיים.
את לא אשמה במה שקרה לה אך אם את חברה טובה את תאזרי כוחות ותעזרי לחברתך בכל מה שהיא תבקש.
אני בטוחה שתצליחי