אין כבר דמעות

היי,
בדרך כלל נורא קשה לי להפתח לאנשים אני אדם סגור מאוד.
אני בת 16 תלמידה בתיכון ואיבחנו לאימי סרטן שד עם גרורות בעצמות .
אמא שלי בת 50 נורא קשורה אלי היא יכולה לא לשמוע לאף אחד מבן המשפחה אם זה קשור לעצה שלה היא תשמע ישר בקולי.
נורא קשה לי אני מרגישה שאני לבד בעולם הזה אין לי עם מי לדבר כל בעיה הכי קטנה שהייתה לי אמא שלי הייתה מרגישה עלי יש לנו קשר שרק מספיק המבט ויש אנחנו יודעות הכל אחת על השניה אנחנו מאוד קשורות.
יש לי אחות בת 20 שהיא לא ממש מוסיפה לי היא לא מתנהגת ברגישות כלפי היא רק מחפשת איפה לעקוץ אותי וככבר דיברתי איתה לא פעם ולא פעמיים עשרות פעמים שזה פוגע בי,אבא שלי הוא בן אדם קר שאי אפשר לדבר איתו ואח שלי עזב את הבית לפני שנה
נורא קשה לי אני מרגישה כל כך לבד בעולם הזה אני כל היום בוכה אין לי כבר דמעות לבכות אני לא ישנה בלילות אני ואמא שלי כל היום ביחד יש חופש גדול ולצערי חודש אחד היא התאשפזה בבית חולים ושוחררה לאחר חודש אני איתה כל היום אין לי ממש חופש יש לי המון עבודות להגיש אני מטפלת בה מכינה לה לאכול רוחצת אותה אני מרגישה שאני לבד לצערי כל המשפחה שלה נפטרה מסרטן .אני עולה לכתה יא עם המון בגרויות אני לא יודעת איך אני אוכל ללמוד עם כל המצב הנפשי שיש לי אני לא ישנה בלילות מרוב עצב נורא קשה לי אני בוכה גם עכשיו אני מצטערת שכתבתי לך כל כך הרבה אם הייתי יכולה לכתוב עוד הייתי כותבת גם עוד 80 דפים אבל אי אפשר להרגיש את ההרגשה אני על סף יאוש אין לי כוחות אני לא יודעת מה לעשות אני כותבת את המכתב ובוכה אני רק בת 16 אני לא יודעת איך לאכול את המצב תודה.