גיל שנתיים התקפות זעם

אני בעיצומו של גיל שנתיים האיום....
השטחויות על הרצפה וכו'...
אני כמובן יודעת שזה תואם גיל והתפתחות ולא מצפה שזה יעלם רק רציתי עצה קטנה לגבי אם אני נוהגת נכון ואולי יש דרך / טיפ שההתקפות זעם יתקצרו מעט....
כשהבת שלי מבקשת משהו שהיא לא מקבלת או לא רוצה לעשות משהו, היא כפי שציינתי עושה התקפת זעם, נשכבת על הרצפה וכל הסצינה...
בד"כ המשפט "לא רוצה" חוזר על עצמו במהלך ההתקף, אני נשארת מאוד רגועה, בתחילה אמרתי לה להגיד מה היא כן רוצה אך הבנתי שהיא בעצמה נראה לי לא יודעת מה היא רוצה ועכשיו אני פשוט משתדלת לא להגיד הרבה חוץ מכך "שאני כאן לידה, שקשה לי להבין מה היא רוצה, שאני רוצה לעזור לה ואני מחכה שהיא תקום ותגיד לי במילים ולא בבכי מה היא רוצה".
אני לא מתרגשת, לא נענית לבקשה שלה
אני יודעת שיש גישה של לחבק את הילד לעומת גישה של להתעלם / להניח לו - מה עדיף ?
והאם בכלל להתייחס לכך שהיא בוכה במלל ? להגיד לה שהבכי לא עוזר, שתפסיק לבכות וכו' או להתעלם מעניין הבכי ולהתרכז בחיובי, במה היא רוצה עזרה ?
תודה