חינוך פעוטה שנה ושלושה חודשים

שלום, הבת שלי בת שנה ושלושה חודשים, נוחה וחייכנית באופן כללי, אם כי רגישה ועדינה (למשל ההסתגלות לגן בספטמבר השנה היתה מאוד קשה וכך גם חזרה מחופשות ומחלות). עדיין לא הולכת ללא תמיכה, ממש עכשיו החלה להגיד מילים ראשונות.
בחודשים האחרונים בעלי ואני מתחבטים בנושא החינוך שלה.
היא הרבה פעמים צורחת כשעושים דברים בניגוד לרצונה או כשהיא לא באה על סיפוקה באופן מיידי. למשל:
- כשהיא נתקעת עם ההליכון בקיר או במחסום
- כשמשאירים אותה לבד על מזרן הפעילות
- כשמלבישים לה חולצה והיד לא נכנסת באופן חלק לשרוולים
- כשנגמר בקבוק החלב ואני הולכת להכין עוד
- כשלוקחים לה חפץ שהיא הבחינה בו ואנחנו לא מעוניינים שתשחק בו
- לפעמים כששמים אותה בעגלה והיא רוצה על היידים
- כשמחלפים לה חיתול
בחלק מהסיטואציות, כמו כשלוקחים לה חפץ אנחנו מנסים להסיח את דעתה ולעניין אותה בחפץ אחר וזה בדר"כ עובד. בחלק אחר, כמו כשנתקעת עם ההליכון אנחנו בדר"כ נענים לדרישותיה ועוזרים לה. ובחלק אנחנו מנסים להגיד בקול נחוש ותקיף שלא צורחים, אבל אנחנו לא מרגישים שיש איזשהוא שיפור.
אני מרגישה שהיא קטנה מידי ופשוט לא מבינה ושאי אפשר באמת לחנך אותה להפסיק לצעוק כשמשהו מפריע לה (אני לא מרגישה שהיא עושה מניפולציות, אלא צורחת מתוך תסכול) ולכן אני חושבת שהגישה שלנו צריכה להיות להמשיך להגיד בטון נחוש ורגוע שככה לא מתנהגים אבל להשלים עם זה שלא נראה תוצאות בעתיד הקרוב. בעלי, לעומת זאת, חושב שצריך לגרום לה להבין שלא צורחים והוא חושב גם שאנחנו צריכים להרים את הקול (כי בינתיים הטון הרגוע לא הראה תוצאות).
1. מה עושים? האם באמת אפשר לגרום לה להפסיק לצרוח כמשהו לא לרוחה?
2. כמו כן, איך מלמדים אותה לדחות סיפוקים - למשל, כשנגמר הבקבוק והיא רוצה עוד, אני מסבירה לה ומראה לה תוך כדי שאני מכינה, אבל עד שהבקבוק לא מונח בין ידיה היא לא נרגעת.