פחדים אצל בת שנה ושלוש

היום הייתי עם בתי בת השנה ושלוש בגן השעשועים.ילדה אינטלגנטית מאוד באופן כללי. היא נהנית להתנדנד ולהתגלש, לזחול על החצץ.
אני ובעלי ישבנו על הדשא והנחנו אותה לידנו. היא החלה לבכות.ניכר היה שהתחושה של הדשא לא היתה לה נעימה.היא ישבה עם רגליים מורמות, כנראה מהעקצוץ של הדשא. היא נמצאת במשפחתון כמעט ולא פוגשת את הדשא ביום יום.
ישבנו מספר דקות ואז קמנו כדי ללכת הביתה. קראנו לה שתבוא אלינו והיא לא היתה מוכנה לזוז ובכתה. החלטנו שאנחנו לא מוותרים לה ומרימים אותה אלא נותנים לה להתמודד עם זחילה קצרה עד אלינו על הדשא. (היא עדיין לא עומדת- גם מחוסר ביטחון ומפחד)

במשך 45 דקות עמדנו וקראנו לה לבוא אלינו אך היא צרחה וצרחה ולא זזה מילימטר.בסוף הרמנו אותה.
אנחנו מתייסרים בשאלה האם פעלנו נכון. האם לא לוותר לה ולתת לה להתמודד, או להבין שזה פחד זמני ובינתיים לחשוף אותה כמה שיותר למרקמים ולהתנסויות חדשות? האם בהשאירנו אותה בוכה במשך זמן רב אנחנו גורמים לה לסוג של "אשמה" על חוסר המסוגלות שלה?

סיטואציה דומה היתה כשלקחנו אותה לים. גם שם היא צרחה כשראתה את הים, ולקח זמן רב עד שהרגלנו אותה לחול.