ילד בן 1.8 שצורח

בהחלט ניתן להבין כי התופעה שתארת גורמת לך לאבד את הרוגע. הרי מלכתחילה, היותך אם לשלושה ילדים צעירים, מהם שני תינוקות, אינה מאפשרת רוגע רב מדי... אפשר גם להתרשם שההתנהגות שתארת גורמת לך דאגת מה. אך חסרים פרטים כדי לקבוע האם אכן יש מקום לדאגה.
את שואלת אם ההתנהגות "נורמלית". לא תמיד קל להגדיר מה נחשב נורמלי וצריך להכיר את הרקע והנסיבות להתנהגות. נשאלות מספר שאלות:
ממתי הופיעה ההתנהגות הזו? האם בנך מתנהג כך מזה חודשים רבים, או שמא ההתנהגות הופיעה רק בחודשיים-שלושה האחרונים? שאם כך - אולי ניתן לייחס אותה לשלב ההתפתחות שבו הוא נמצא שמכונה על ידי רבים "גיל שנתיים הנורא", שהתפרצויות זעם הם אחד ממאפייניו. ואולי ניתן לייחס זאת להופעת אחיו התינוק בחייכם, דבר שגזל ממנו את תשומת הלב שהוא זקוק לה או שהיה רגיל לה קודם? או שאולי ניתן לייחס את התנהגותו להתפתחות השפתית שלו המגבילה אותו לעת עתה מלבטא את תחושותיו? כל אחד מאלה או צירוף שלהם יחדיו עשויים להסביר את התנהגותו.
ועוד נשאל האם התנהגותו זו תואמת ומאפיינת את המזג הכללי (הטמפרמנט) שלו? האם הוא באופן כללי פעוט רגוע ושקט, או שאולי הוא פעוט מלא אנרגיה? האם הוא מתאפיין בהבעות רגש (צוחק, בוכה, שמח, עצוב, כועס) בעוצמות נמוכות או גבוהות?
האם הבית, המשפחה והדמויות סביבו מדגימים רוגע ושלווה, או שמא הוא חי בסביבה אנרגטית, עוצמתית, מתוחה?
האם הוא מתנהג כך גם עם דמויות טיפוליות אחרות (גננת או מטפלת, סבתא) או שהוא מייחד התנהגות זו רק כלפייך/כם? האם זה משהו שמיוחד רק לדינמיקת היחסים בינך לבינו?
ולבסוף - האם בנך הורגל כי הוא מקבל כל מה שהוא רוצה? האם הורגל שכאשר הוא "עושה הצגה", משתולל, צורח, זורק - אתם מוותרים לו ונכנעים לרצונו? האם אתם כהורים מקרינים סמכות הורית? האם אתם מציבים לו גבולות (בהתאם לגילו)?
הורים רבים עלולים לחוות איבוד רוגע, כעסים וכיוב'. אך אלה אינם מעידים על סמכות והצבת גבולות. לצערי, לעיתים רבות תגובות הוריות שכאלה מעידות יותר על איבוד עשתונות שאופייני דווקא לחולשה בסמכות ההורית.
אני מציעה, קרן, שתבדקי עם עצמך את התשובות לשאלות שהועלו כאן, ויתכן וכבר תביני אם התנהגותו של בנך "נורמלית". נסי לזהות האם ומה חלקך בהופעת ההתנהגות הזו ובהתאם לעבוד על שינוי. נסי לא לאבד את שלוותך כשזה קורה (אני יודעת כמה זה קשה), והישארי חד משמעית ותקיפה באי היענותך להישתוללותו. עם זאת נסי להשרות עליו רוגע ותחושה שאת אמפטית לרגשותיו - מבינה ומקבלת את תיסכולו אך לא מסכימה עם הדרך בה הוא בוחר לבטא אותו בהתנהגותו.
לגבי ענין נענוע הרגל - אני מתקשה לענות על כך. נסי להתייעץ בענין עם רופא/ת הילדים שלכם.
כל טוב, דפנה.