ילד שלא רוצה לישון במיטתו

לאה שלום,
תחילה ברצוני לחזק את השינוי שתארת בגישה שלך מאז כניסתו של בנך לגן: מכיוון שמדובר בתקופה של שינוי גדול המצריכה הסתגלות רבה מצידו, נכונה לדעתי הבחירה שלך לבלות איתו כמה שיותר בשעות אחר הצהריים. בנך זקוק לך בימים אלה יותר מהרגיל, כיון שהוא לומד להסתדר בהעדרך במהלך שעות היום. זו גם הסיבה לצורך הרב שלו בקרבתך - הרצון להיות על הידיים, הבכי כשאת נעלמת.
אני גם מסכימה עם עמדתך כי הוא זקוק לאמפתיה רבה בתקופה זו, וזה נוגע לנושא השינה: מכיון שמדובר בפעוט שתמיד התמודד עם קשיים בהרדמות, אך טבעי שבתקופות רגישות וקשות יותר תהיה זו שוב הבעיה המרכזית. כפי שתארת, הוא כבר למד להירדם במיטה שלו (וטוב עשית שהתחלת להרגילו לכך לפני הכניסה לגן), אך כעת הוא מתקשה לחזור ולעשות את זה. עבור ילדים ההליכה לישון הינה פרידה לכל דבר, ובתקופה בה נושא הפרידה "כאוב" במיוחד, גם השינה נוטה להיפגע.
אני מניחה שהצרחות (ה"היסטריות") שאת מתארת משקפות כיום, לצד קושי אמיתי להירדם, גם חשש מפני פרידה נוספת, והן מתגברות ככול שהעייפות גוברת. נראה שהוא רוצה להבטיח את ההישארות שלכם לידו ועל כן שיטת הרדמה שכוללת 'עזיבה' (כמו שיטת 5 הדקות) נראית לי פחות מתאימה בשלב זה. המטרה היא לסייע לו לרכוש אמון שבלעדיו לא יוכל להרדם.
נסו לקיים טקס השכבה מרגיע (ארוחת ערב, אמבטיה, סיפור, עמעום של האורות), הכניסו אותו למיטתו כשהוא מנומנם אך ער והישארו לשבת לידו במיטה. את הליטופים והשירים המרגיעים הוא יקבל כשהוא בתוך המיטה ובהדרגה יוכל להרגע, לסמוך על נוכחותכם הקבועה ולהירדם. יתכן כי טקס ההרדמה ייארך תחילה זמן רב, על כן נסו להיארך מבחינת העיסוקים שלכם וכו' (למשל, לא לתכנן תוכניות רבות להמשך הערב...), וגם מבחינת היכולת להסתייע האחד בשני כדי לשמור על שלוותכם, למשל, להתחלף ביניכם כל 10-20 דק', אך להתמיד באותה מתכונת. אני חושבת שהשכבה בעגלה בגילו אינה מועילה לו כי הוא אומנם נרדם אך זה מרוב העייפות וגם קצת ב"רמאות": העגלה הרי מיועדת ליציאה לטיול והוא כבר בוודאי יודע את זה. טקס זה אומנם לא יוכל לחזור על עצמו במהלך הלילה כשהוא מתעורר לאכילה, אך אני מניחה שגם הזמן הדרוש להרדמה מחדש בלילה יילך ויפחת ככול שהרגלי השינה יחזרו לקדמותם. הייתי ממליצה להתייעץ עם רופא הילדים בנוגע לנחיצות האכילה בלילה גם אצל ילד שזקוק לתוספת תזונה - לא בטוח שהפתרון הינו דווקא בארוחת לילה.
בהצלחה,
מיכל

הי מיכל אני מודה לך על תגובתך הקודמת ואני רוצה לציין שאני למדה הרבה מתגובותיכן, נהנית לקרוא אותן ומשבחת אתכן על הפירוט המעמיק בתשובותיכן. בהמשך לבעייה שהעליתי זה מכבר על ההסתגלות לגן, קשיי ההירדמות והיקיצות באמצע הלילה. פעלתי בעצתך : אני עורכת את הטקס, מסבירה לילד שכעת לילה, מאוחר והולכים לישון, מחר יום חדש וכו' וכו'. מקריאה לו סיפור, שרה לו כמה שירים.. אמנם הוא נרגע אבל כל עוד אני צמודה אליו למיטה. ברגע שאעזוב את החדר ולו לשנייה, הצרחות מתחילות - יש לציין שהוא מאוד עקשן ולא נגמל מהצרחות הללו. אני או בעלי צריכים להישאר לידו בין שעה לשעה וחצי במיטה עד שירדם, ובמשך זמן זה לשיר לו וללטף אותו - זה ממש מתיש לעשות זאת מידי ערב במשך תקופה ארוכה (עברו מאז למעלה משבועיים) ואין כל שיפור - זמן ההירדמות שלו אינו מתקצר. מעבר לכך ממשיך להתעורר בלילות ושוב הכל חוזר חלילה. אמרת שזו רמאות להשכיבו לישון בעגלה, אבל אנו מוצאים שזה הפיתרון הכי נוח , קל ומהיר עבורנו. הוא יודע שהוא הולך לישון ואינו יוצא לטיול ובכל זאת נרדם שם מהר ויוצא שאפילו מעביר לילה שלם בעגלה, שכן כשמעבירים אותו למיטה שוב מתעורר. אני מרגישה שאנו ממש בפלונטר. כל הסיפור הזה והקימה בלילות מאוד משפיעים עלי ומשנים את ההתנהגות שלי כלפיו - אני הופכת להיות חסרת סבלנות, צועקת עליו בלילה שיפסיק לבכות, מכנה אותו שהוא בכיין, ילד קשה ונורא - כי כמה אפשר עוד? אני ממש כועסת עליו, וכשהוא מתעורר בבוקר ואולי שוכח הכל, אני לא שוכחת וכאילו נוטרת לו טינה ואז גם אני מרגישה עם זה אשמה גדולה שכך אני שולחת אותו לגן ומתייסרת כל היום ולא מצליחה לשלוט בשינוי ההתנהגות שלי ולגלות יותר סבלנות, כי אני לא רואה איתו שום שיפור והתקדמות. נא עיזרי לי מה עוד אפשר לעשות, איך יוצאים מזה.. תודה לאה

שלום ללאה

ללא ספק נכנסתם את בעלך ובנך למעגל שלילי של עייפות, בכי, כעס, רגשות אשמה, ובעיקר בלבול, בעקבות "הסתבכות" בתהליך ההשכבה של בנכם, אבל מאחר שאת לא מוותרת על איכות החיים שלכם ושל בנכם-יש מקום לאופטימיות.
אם אני מבינה נכון, במהלך החודשים האחרונים, עברתם משיטת חמש הדקות, בה הצלחתם יפה לעזור לבנכם ללמוד להירדם בכוחות עצמו במיטתו, להרדמה של בנכם בעגלת תינוק, שהיא ההיפך הגמור מהתוצאה שהשגתם, מאחר שהיא כרוכה במעורבות כמעט מלאה שלכם (אחד לפני נענוע על הידיים) בתהליך ההרדמות של בנכם. ככל שניסיתם להחזיר את בנכם למיטה לאחר השכבתו בעגלה כך היה קשה לו יותר ויותר להרדם בה.
מחקרים מראים כי יש קשר ישיר בין היווצרות הפרעות שינה בגיל הרך, לבין מעורבות הורית בהשכבה.
נראה שסביב הכניסה של בנכם לגן נבהלתם וחזרתם בכם מתהליך ההשכבה הנכון, גם אם נראה מנוכר או נוקשה מדי. ללא ספק הכנסה של פעוט בן שנה לגן מעוררת בהורים רגשות קשים כמו חרדה, אשמה ותחושת נטישה. במקביל, תהליך ההשכבה והפרידה שלקראת השינה עורר גם בבנכם אך בעיקר בכם כהורים רגשות אשם על "נטישה חוזרת".

אז איך חוזרים חזרה למסלול?...לוקחים נשימה ארוכה ומאמינים בכוחות שלכם ושל בנכם שתצליחו בסופו של דבר, הרי כבר הייתם שם.
המטרה שלכם כעת היא לחזור בהדרגה ולהרדים את בנכם במיטה שלו. בתהליך הזה חשוב מאוד שתלוו את מעשיכם ואמונתכם במילים, כמו "עגלה היא רק לטיול" "אתה הולך לישון היום במיטה שלך, אנחנו סומכים עליך שתצליח להירדם" "אמא ואבא נמצאים פה לידך, אתה לא לבד".
חשוב שתשכיבו את בנכם כמה שיותר מאוחר, מאחר שתארתם שהוא ער כשעה וחצי אחר תחילת ההשכבה שקבעתם עבורו.
הטקס שהתחלתם לקיים הוא טוב וחשוב, רצוי לקצר אותו לסיפור/שיר אחד ולהקדים ולומר ש"אחרי השיר/סיפור אתה הולך לישון במיטה שלך כמו פעם.יהיה לך קצת קשה בהתחלה להירדם אז אם תרצה אותנו תקרא לנו. אנחנו בבית ולא הולכים לשום מקום". חשוב לצאת ולהכנס כעבור זמן קצר, ללטף אם צריך(כשהוא במיטה) אך לא להשאר ולא להתחיל עם השירים והסיפורים שוב, להכין את הילד שאתם עומדים לצאת מהחדר ושהוא ינסה שוב להירדם בכוחות עצמו, לצאת וכך חוזר חלילה, עם פתיחת משכי זמן ארוכים יותר. חשוב שתבינו שהבכי, כמה שהוא קורע לב, הוא חלק מתהליך הלמידה וההבנה של הנפרדות. לא להבהל, אתם לא עושים נזק, אתם מסייעים לבנכם ללמוד מחדש איך הלירדם בכוחות עצמו, וגם מלמדים אותו לסמוך עליכם שלא נעלמתם ואתם קשובים לו.
כשבנכם ילמד להירדם במיטה בכוחות עצמו, היקיצות שלו במהלך הלילה גם כן ייעלמו. ילדים באופן רגיל מתעוררים בלילות, אך הם וחוזרים לישון אחרי שהם מגלים כי הם נמצאים בדיוק באותו מקום בו הם נרדמו-במיטה.

הרבה סבלנות ואופטימיות,

אודט