יחס יחס

אני משערת שאמהות רבות תוכלנה להזדהות עם הדברים שאת מעלה: לא פעם אמהות עשויות לחוש ש"המצבר " שלהן התרוקן, שאין להן יכולת לתת עוד ועוד, שהן חנוקות וזקוקות שהילדים יניחו להן מעט ויתנו להן קצת אויר לנשימה. כל התחושות הללו נורמליות ולגיטימיות וגם אמהות טובות חשות אותן מדי פעם.

וזו באמת השאלה: באיזו תכיפות מופיעות התחושות הללו שאת מעלה בהקשר לבנך? באיזו עוצמות? מה מעורר אותן - האם, אובייקטיבית, זהו באמת צורך מוקצן שלו בתשומת לבך, או שמא זוהי חוסר פניות סובייקטיבית מסויימת שלך אליו? האם התופעה חדשה (ואם כך - מה עורר אותה?) או שזוהי הדינמיקה בינכם מזה זמן מה? מה מיקומו בין אחיו, גם מבחינת סדר לידה, וגם מבחינת משאבי הזמן, הטיפול, הרגש - המופנים אליו?

התשובה הפשטנית ביותר שאוכל לתת לך: תני לו כמה שהוא צריך. אל תחששי שזה "יקלקל" אותו או לא יכינו כהלכה לחיים האמיתיים. נהפוך הוא: סיפוק צרכיו הרגשיים הללו יתרום לבניית הדימוי העצמי החיובי שלו והבטחון העצמי שלו. מחמאות מוצדקות הן דבר חשוב וחיובי ביותר, ואת בעצמך נוכחת ומעידה לגבי ההשפעה הטובה שיש להן עליו. לפיכך - אל תקמצי בהן: הן לא עולות כסף, אך הן שוות יותר מזהב! כולנו זקוקים למילה חמה ולפינה חמה, לבטח ילדים צעירים. תני לו ככל יכולתך. אני מאמינה שככל שתהיי סובלנית יותר לצרכים שלו ותעני להם - הם בסופו של דבר ימולאו והוא ישבע. אך זה עשוי לקחת זמן רב.

את התשובה המורכבת יותר לשאלתך - חוששתני שקשה לתת במסגרת המצומצמת שלפנינו. זוהי שאלה שאת יכולה לחקור אותה במפגשים אישיים עם איש מקצוע, שילמד להכיר אותך, את הילד ואת הדינמקיה שבינכם. היכרות עמוקה שכזו תוכל, אולי, להניב הבנה לקושי שלך לקבל את דרישותיו וצרכיו ולאפשר עבודה על שינוי בתחושותייך ובהתנהלותך איתו.
בברכה, דפנה.