זריקת מוצץ

שלום לאה

קודם כל אני רוצה להחמיא לך על היותך קשובה לבנך. אמנם לא תמיד ברור לך (או לכל אחד אחר)מה הוא מבקש ואיך להגיב, אך מתיאורייך המפורטים לגבי ההרגלים שלו והתגובות שלו אני מתרשמת שאת מתבוננת בו ברגישות רבה ועובדה זו כבר תסייע לך בדרכך לקרוא את אותותיו.

בנך בן שנה ושלושה חודשים והוא עדיין לא פיתח יכולת מילולית באופן שתוכל לשמש אותו לתקשר איתך ועם סביבתו הקרובה על מנת להביע את רצונותיו. בשלב הזה, עיקר השפה שלו היא באמצעות מחוות וזריקת המוצץ היא דרך אחת שהוא בחר בה להביע את כעסו/תסכולו. דווקא משום כך חשוב שלא לחבר את המוצץ לשרוך, כי אז בנך יאבד דרך מרכזית כרגע בשבילו לתקשר עמך.

ללא ספק זריקת המוצץ שכה אהוב עליו היא אקט שנראה תמוה-בעיקר במצב בו הוא עצבני ויותר מכל זקוק לנחמת המוצץ. חשוב לי להבין-מה יחסכם כלפי המוצץ וכלפי העובדה שבנכם "מכור למוצץ" כדברייך? האם אתם מעודדים אותו להשתמש במוצץ כנחמה? האם אתם מסוייגים מהשימוש שלו במוצץ ואולי חוששים מתלות שלו במוצץ? האם ניסיתם להגביל את השימוש שלו במוצץ באיזושהי דרך? האם יש דרכים נוספות שבהן ניתן להרגיע ולנחם את בנכם?

מאיזושהיא סיבה,נראה שבנך מבטא אמביבלנטיות כלפי המוצץ-מצד אחד נזקק לו, ומצד שני כביכול מוותר עליו, אך מתוך כעס ורגשות מעורבים. התנהגות זו משקפת סוג של בלבול שהוא חווה ביחס למוצץ ולא ממש ברור לי מדוע.

לגבי מצבים בהם את מתרשמת שבנך זורק את המוצץ כתגובה לדברייך, יכול להיות שהוא מנסה לבטא כעס או כלפי תוכן דברייך או כלפי טון הדיבור. למשל, כשאת שואלת אם היה לו כייף אצל סבתא, יכול להיות שהוא מבטא כעס כלפי הפרידה ממך (איך הפרידות שלו ממך באופן כללי?) ויתכן כי ההזמנה שלך לדבר על דברים חיוביים כמו "היה כייף" לא תאמה למצב הרוח בו הוא היה שרוי באותו הרגע. אגב, איך באופן כללי מתייחסים אצלכם בבית לביטויי תקפנות, כעס ורגשות שליליים?

בכל מקרה, הייתי מציעה בשלב זה לשקף את היחס האמביבלנטי של בנך למוצץ כשהוא זורק אותו-"אתה זורק את המוצץ כי אתה כועס אבל זה לא ממש עוזר כי אתה ממש צריך אותו".
בנוסף, הייתי מאפשרת לו להשתמש במוצץ ללא הגבלה, למעט מצבים בהם הוא מנסה לדבר ואז זה מפריע לו להיות מובן. הצורך במציצת מוצץ בשלב זה הוא עדיין בסיסי ועוד יותר אם אין דרכי הרגעות נוספים.

בברכה

אודט

אודט שלום ותודה רבה על תגובתך אני רוצה להתייחס לשאלותייך בעניין זריקת המוצץ: ראשית, אני כן מחברת לו את המוצץ לשרוך ולא מעט, כי אני מוצאת שאין לי ברירה: למשל בנסיעה באוטו הוא יושב בסל קל מאחור ואז פתאום זורק את המוצץ ובוכה בזמן שאני נוהגת ואין לי אפשרות להביא לו את המוצץ. לכן, כך הוא זורק ויכול לאסוף אותו כי זה בהישג יד. כמו כן, כשהוא בלול למשל, ואני עושה עבודות בית ולא יכולה שכל רגע יטריח אותי להרים לו את המוצץ, אז הוא קשור למוצץ בשרוך. ובהתחלה גם כשהוא נכנס לגן קשרתי לו את המוצץ כי ראיתי שילדים אחרים לוקחים לו ומכניסים לפה שלהם, אבל אמרו לי שזה מרגיז אותו ולכן הפסקתי מייד. היחס שלנו כלפי המוצץ: הוא מאוד אוהב את המוצץ שלו, ולפעמים רואה אותו תלוי בתיק ואז רוצה אותו מייד, למרות שהיה במצב רוח מצוין, לא בכה או נזקק לו. אני לא מונעת ממנו כלל את המוצץ וכל אימת שהוא רוצה אני נותנת לו ויתרה מזו אני מרגישה ש"ידי קלה על המוצץ" ובכל הזדמנות שרק אפשר אני מכניסה לו לפה כי כך הוא נשאר רגוע. אין לי בעייה אם זה שהוא מכור למוצץ ואני מקווה שמבחינה התפתחותית זה בסדר שזה המצב. הבעייה שלי זה עם זריקת המוצץ. אני חושבת שאנו כן מעודדים אותו להתשתמש במוצץ כנחמה כי כל פעם שהוא קצת בוכה מייד הוא מקבל מוצץ ובכלל הוא לא הולך לישון בלי מוצץ וגם באמצע הלילה כשהוא קם והמוצץ לא בפיו הוא מחפש אותו. אז לפעמים הוא מוצא אותו ומכניס לפיו תוך כדי שינה, ולפעמים המוצץ באיזה קצה במיטה ואז צריך לקום ולמצוא אותו עבורו. אנו לא חוששים מתלות שלו במוצץ אם כי לפעמים אנו תוהים האם זה בסדר הרבה שעות עם מוצץ. אנו לא מגבילים את השימוש שלו במוצץ. לגבי דרכים נוספים להרגיע אותו: כמובן להרים אותו, ללטף אותו ולנשק, לדבר אליו ברוך אבל תמיד בנוסף למוצץ. וגם להסיח את דעתו באמצעות ספר שהוא מאוד אוהב. לגבי הפרידות ממני, היתה תקופת ההסתגלות לגן מספטמבר וכרגע הכל בסדר, לא יוצא לו להיפרד ממני כי בבוקר אבא שלו לוקח אותו לגן ונפרד ממנו והוא ישר מתערבב בעיסוקי הגן. ואני מחזירה אותו מהגן. אני נפרדת ממנו לעיתים כאשר הוא עם אבא בבית ואני יוצאת לעיסוק והוא מגיב בסדר גמור. לגבי השאלה איך מתייחסים אצלנו בבית לביטויי תקפנות, כעס ורגשות שליליים, לא כל כך הבנתי את השאלה, האם איך מתייחסים כלפי הילד. מקווה שיש לך כעת יותר מידע בכדי להבין את המצב ולתת לנו כלים להתמודדות. המון תודה לאה

לאה שלום

תודה על האינפורמציה, אני חושבת שהיא עזרה לי במיקוד הקושי. אני חושבת שהאינטרקציה של בנך ושלך סביב המוצץ, ההזדקקות לו, הזריקה שלו והקשירה שלו בחוט היא מאוד משמעותית .
מוצץ הוא אמצעי טוב לנחמה כשילד בוכה אך חשוב לא להציע אותו מייד כי אז נמנעת מהילד הזכות(!) לבטא את הבכי, התסכול העצב והכעס,כלומר, לתקשר עם הסביבה בשלב שלפני המילים.
בנוסף, נמנעת ממנו האפשרות ללמוד להירגע בהדרגה בכוחות עצמו, למתן את עוצמות הבכי וכו'. יתכן שקשה לך במיוחד לראות את בנך במצב זה ואת ממהרת מדי להרגיע אותו?(לזה התכוונתי כששאלתי מה יחסכם לביטויי רגש שליליים) חשוב מאוד שבנך ירגיש שהמוצץ הוא שלו וברשותו והוא יעשה בו שימוש לפי הבנתו, ולא לאלץ אותו להיות קשור אליו. הניחי לו ללמוד בעצמו שאם הוא זורק אותו לא יהיה לו, במקרה שאת לא יכולה מסיבה כלשהי להגיש לו והוא לא יכול לקחת.

בנך גדל והוא כבר בן שנה ושלושה חודשים, ואני חושבת שבזריקת המוצץ הוא מבקש שיתייחסו אליו כאל בנאדם קטן עם רצונות משלו ורגשות משלו, שלא תמיד עולים בקנה אחד עם רצונותיכם.להרגשתי, קשירת המוצץ לבגד מתאימה יותר לתינוקות רכים שהמוצץ נופל להם והם חסרי אונים וגם מבחינה הגיינית-עדיף שהמוצץ לא יפול על הרצפה כשמדובר בתינוק רך. הכנסת המוצץ לפיו של בנך במיידי (במקום להציע לו את המוצץ ושהוא יכניס לפיו בעצמו) אולי התאימה יותר לקשר בינך ובין בנך כשהיה תינוק רך יותר, כעת פחות.

אני רואה את זריקת המוצץ כהזדמנות לפתוח מרחב לדיאלוג בינך לבין בנך על הרגשות שלו, על הרצונות שלו, שלא תמיד יהיו ברורים מרגע ראשון, אבל לפחות בכך שתאפשרי את האקט של הזריקה(הכעס), יתאפשר התחלה של בירור ובדיקה, ניסוי וטעיה ובנך ילמד לכוון אותך מה הוא צריך ורוצה, ומה לא. אל תחששי שהוא יחווה מידה מסוימת של תסכול-"המוצץ שלי נפל, מה יהיה" ואל תחששי גם לחוות את התסכול בעצמך, מעצם העובדה שלכמה רגעים לא תדעי מה לעשות ואיך להרגיע את בנך הבוכה-אתם תלמדו יחד את התשובות בהדרגה.

בהצלחה
אודט

אודט שלום המון תודה על התשובה המקיפה, אני חושבת שתשובתך מאוד הגיונית ומתאימה למצב אצלנו. שאלתי היא, בכל זאת איך אני אמורה להתייחס לזריקת המוצץ, גם אם אני נגישה אליו - האם לומר לבני משהו לגבי זה? האם לגשת אליו מייד ולהרים לו את המוצץ ולהגיש לו? (אני לא בעד) איך בעצם להתייחס להתנהגות הזו. אשמח לקבל את הכוונתך. שוב תודה ויום טוב לאה

שלום לאה

על פי שאלותייך אני מרגישה שאת אובדת עצות והיית חשה הקלה לו היה בנמצא ספר המספק תשובות לכל השאלות..לצערנו , אין כזה וכהורים אנחנו ממשיכים להתחבט ולהתלבט בשאלה כיצד עלינו לנהוג בכל מצב נתון (מי יותר ומי פחות). אני שואלת את עצמי האם הספקות הללו מלוות אותך גם בתחומים אחרים בהורות, מעבר לנושא המוצץ ואם באופן כללי קשה לך לקרוא את הסימנים של בנך, למה הוא זקוק. אם כן, אני ממליצה לך בחום לפנות לאיש מקצוע שילווה אותך ויהווה לך מעין מצפן ב"מסע ההורות" .

ובכל זאת..
קשה לי לענות על השאלות ששאלת מאחר שכל תשובה תלויה בסיטואציה. למשל, שאלת האם לומר לבנך משהו על זריקת המוצץ. תלוי אם את מרגישה שהוא מבקש את תשומת לבך,תלוי איך את מתרשמת ממצב רוחו באותו רגע. את יכולה לשאול אותו מה קרה, למה זרקת את המוצץ, מתוך רצון לברר להבין ולעזור, לא מתוך האשמה. אם הוא רומז לך שהוא מבקש אותו חזרה, ואת יכולה לתת לו אז עשי כן, יתכן שזו הדרך שלו להיות איתך בקשר ולקרב אותך באותו רגע. אם את עסוקה פשוט אמרי לו שאת מצטערת אבל את כרגע עסוקה וכו'. אם הוא חוזר על כך שוב ושוב ונמאס לך, חשוב שתאמרי לו שנמאס לך וקשה לך ובפעם הבאה לא תוכלי להביא לו את המוצץ.

באופן כללי אני מאמינה שחשוב להסביר לילדים את המעשים שלנו והכוונות שלנו במילים, גם אם נראה שהם לא עד הסוף מבינים. אותו כנ"ל לגבי מעשיו של הילד-אתה זורק את המוצץ כי אתה רוצה שאני אביא לך אותו.

בהצלחה
אודט