בת שנתיים מרביצה

את מתארת את בתך כפעוטה מפותחת וחיונית ובדברייך תהייה על התנהגותה בבית: אם למרות שהכל כל כך טוב היא מרביצה לנו, בוודאי אני (כלומר - את) עושה משהו לא נכון, איפה אני בוודאי טועה.....ובכן, לא בהכרח....
פעוטות בני גילה אכן עסוקים מאוד בנפרדות ובפיתוח עצמאות ושליטה (מכאן גם המושג "גיל שנתיים הנורא") כלומר, בניסיון להיות עצמאיים, מתוך הרצון להתנסות בכל דבר, בגלל האגוצנטריות והבטחון שלהם, בני שנתיים נאבקים בהוריהם על הרבה מאוד דברים. הם מנסים להפגין את יכולותיהם ולהתמרד, וכשזה לא מצליח, או כאשר ההורים מעמידים אותם על מקומם, הם הופכים מתוסכלים מאוד ואז באמת מכים ומשתוללים. בדברייך לא ציינת מתי האירועים האלה מתרחשים, והאם ישנם אירועים מקדימים - אפילו קטנים - שקדמו להם. לרוב ישנו אירוע קל מאוד שגורם להתפרצות הזו, אך לעיתים ההתקפות גם מתרחשות ללא כל סיבה נראית לעין, סתם כדי לבדוק האם אימא תעמוד באתגר הזה :"אני אתנהג בצורה איומה ונוראית אבל אימא תשרוד ועדיין תאהב אותי"...וזה חוזר על עצמו שוב ושוב. וכמו בתהליך של חינוך בכל תחום, גם כאן נדרשות חזרות רבות מאוד עד שהחוויה הופכת מופנמת, הן במובן הקונקרטי (אסור להכות את אימא, את הכלבה, אסור להשליך חפצים) והן במובן הרגשי (מה אני מסוגלת לעשות ומה לא, אימא שומרת עלי כדי שאני לא אעשה משהו מסוכן).
אני חושבת שחשוב מאוד להגדיר לה מה מותר ומה אסור (ולהכות את אימא זה אסור!), אפשר להשתמש ב holding או ב'פסק זמן' (לא יותר מ 2-3 דק') אם את מוצאת שזה עוזר לך, וכן אפשר למנוע דברים כמו סיפור או ממתקים, אבל בעיקר מאוד חשוב להסביר את הסיבה שאת עושה את זה ולנסות להצמיד את התגובה לאירוע ולא לאחר מכן (למשל, מניעת סיפור תהיה יעילה לאירוע שקרה בזמן ההשכבה, האמבטיה או ארוחת הערב אך לא הרבה קודם).
לגבי תגובות הכאב שלך: חשוב מאוד להראות לה שזה כאב אם היא הכאיבה לך אבל חשוב להראות לה שאת לא "מתפרקת" ונשארת עדיין אימא שלה. למשחק בו את בוכה בכאילו יש הרבה יתרונות בתור משחק דימיוני, למשל עם בובות, אבל חשוב להדגיש שזה בגלל שמשחקים עכשיו ושזה לא באמת. כדאי לעזור לה להשתמש במשחק כאמצעי לביטוי הרגשי שלה ואפשר גם להתחיל לשחק את מה שקורה בניכן, עם בובות.
ועדיין, חשוב מאוד להיות בקשר עם הגננת על מנת לוודא שאכן ההתנהגות הזו אינה מופיעה בגן (כי אז כבר נכנסים גורמים נוספים) וגם כדי לוודא שהקליטה שלה במסגרת ממשיכה במגמה החיובית כיון שיתכן מאוד שהתנהגותה בבית גם מושפעת מהשינוי המשמעותי שבמעבר מהשהות איתך בבית אל הגן (כלומר, היא מגיבה לפרידה ממך, מתאבלת על אובדן השהות איתך בבית ובטווח הרחוק זה תהליך חיובי עבורה ממנו תוכל רק לגדול...). חשובה גם עיקביות בתגובה בין שני ההורים, וכדאי, ברגעים הקשים, גם קצת להתחלף ביניכם, אם כי חשוב שההורה ה"מחנך" הוא גם ה"מפייס"...
בהצלחה,
מיכל