מאבקי כוח של גיל שנתיים

את אכן מבינה נכון - התנהגותו של בנך אופיינית לבני גילו וגם הדוגמאות שנתת נופלות לחלוטין בתחום ה"נורמלי".
את מספרת על ילד מקסים,בעל מזג נוח ואני בטוחה שיש לכם סיפוק רב ונחת ממנו. בדרך כלל הוא נענה להצבת הגבולות שלכם, אבל הוא גם עושה מה שמאפיין את בני גילו, ופה ושם בודק גבולות. זה לא נוח לכם, ונחווה על ידכם כמוגזם ובעייתי. אך עליכם לזכור שגילויי הדעתנות והעצמאות האלו הם ההוכחה להתפתחותו התקינה ולפיכך קבלו אותם בהבנה כבלתי נמנעים.

יחד עם זאת, בעוד שלבנכם יש את ה'תפקיד' לבדוק גבולות - לכם יש את התפקיד להציב גבולות. וכמו שהוא עושה את תפקידו כהלכה, כך גם אתם תעשו את תפקידכם כהלכה.
ןלפיכך, באותם הזדמנויות שעומד בפניכם ענין כלשהו שיש לטפל בו ללא דיחוי (כניסה לאוטו, החלפת חיתול), וותרו על הברברת המיותרת שכוללת משא ומתן, התחנפנות, פיוס הסחת דעת ועוד, קצרו את ההתנהלות מורטת העצבים הזו, ופשוט עשו מה שצריך לעשות, גם אם לעיתים זה כרוך בהפעלת כוח מסויים (שימו לב - בשום אופן אין מדובר בכוחניות או בתוקפנות!).

הפעלת הכוח היא עוד סוג של תקיפות הורית שלגיטימית בזמן הצבת גבולות. ניתן ורצוי לעשות אותה ממקום של שלווה ובטחון עצמי ולא ממקום של איבוד עשתונות או התפרצות זעם. באופן עינייני תיפסו את בנכם המתנגד או בורח, ותוך כדי אחיזתכם בו שאינה משתמעת לשתי פנים, דברו אליו בשקט תוך גילוי אמפטייה לחוויה שלו. למשל משהו בסגנון: " אני מבינה שאתה לא רוצה להחליף חיתול, אבל אין ברירה וצריך עכשיו להחליף חיתול. אמא תחליף לך חיתול, ואם לא תשתולל זה יהיה לך יותר נעים".
בברכה,
דפנה.