אמא מודאגת

את מודאגת, כמו הרבה הורים, מקשריו וכשריו החברתיים של בנך. זהו אחד התחומים שהורים (בעיקר כשמדובר בהורים טרייים יחסית, ובמיוחד בילד הבכור) חווים בו תהליך של הזדהות-יתר עם ילדם. לעיתים קרובות אני פוגשת הורים שחווים את החוויות החברתיות של ילדם בצורה הרבה יותר קיצונית ממה שהוא חווה אותם. לדוגמה: הילד רב ומשלים טוב כמה דקות, אך האמא לא מתאוששת מהריב עוד ימים רבים...
בתקווה להרגיעך עוד קצת אחזור על כל הדברים החיוביים שאמרת על בנך: ילד מפותח כהלכה, משחק יפה עם ילדים, בדרך כלל נהנה ולא מתלונן (ובכלל - הרי כל מה שתארת מתרחש רק בחודשיים האחרונים), מרוצה, והגננת מאשרת שהוא בעל כישורים חברתיים תקינים. נשמע כלל לא רע, הלא כן?
אז נכון, הוא עדיין אימפולסיבי לפעמים, עדיין מחליף את המושא החברתי שלו ולא מעמיק בחברות נאמנה לילד מסויים, עדיין עוקב ומחקה ילדים שהתנהגותם מסקרנת אותו משום מה. כל אלה התנהגויות תקינות לגילו.

אל לנו לשכוח שישנו גם ההיבט של אופיו והתכונות והפוטנציאל המולדים שלו המשפיעים על מידת היותו ילד חברותי (בדיוק כמו פוטנציאל מולד ליכולת מוטורית או ליכולת קוגניטיבית). ויש גם את הסביבה (הגן, ההורים) שמשדרים ומלמדים אותו ערכים ומיומנויות חברתיות.
לעת עתה אני מסכימה עם גישתה של הגננת ולא סבורה שיש מקום לדאגה. כמובן שיש מקום לעזור לו לנווט בתוך העולם החברתי ולהקנות לו מיומנויות וערכים חברתיים (כגון - ניהול מו"מ, פשרה, אמפטיה, אי-תוקפנות, שיתוף, כבוד והתחשבות, ויתור, אסרטיביות וכיוב').

נסי לעבוד על עצמך ולמתן מעט את תגובותייך ורגשותייך כשהוא מספר לך על יחסיו החברתיים. אל תתני לו לחוש שהדרך שלו לקבל ממך הקשבה ותשומת לב היא על ידי סיפוריו קורעי הלב על כך שאין לו חברים... הקשיבי לו באופן עינייני ומקבל, חישבי איתו על אופני התנהגות שיכולים לשפר את מצבו החברתי ועודדי אותו להתגבר ולהתמודד גם עם מצבים זמניים פחות נעימים (שקורים לכל אחד מדי פעם) בהם אין לו עם מי לשחק. אל תתני לו לחוש את הדאגה שדבריו התמימים מעוררים בך.

במידה והתופעות המדאיגות אותך ימשכו לאורך זמן או יחריפו, יהיה עלייך לשקול לפנות לעזרה מקצועית.
ונכון לעכשיו - היי פחות מודאגת.
כל טוב,דפנה.