בן 3 מדבר בקול מתבכיין

שלום לקפיה,
השימוש בקול בכייני-תינוקי הוא דפוס התנהגות המבטא מעיין נסיגה זמנית אל שלב התפתחותי מוקדם יותר. כלומר, מתוך סיבות שונות - שאת חלקן נוכל לנסות אולי להבין - בנך משתמש בהתנהגות המאפיינת ילדים צעירים יותר. הדבר דומה לילדים בני גילו שמבקשים 'על הידיים', שלא מוותרים על המוצץ (שלא לצורך הרגעה עצמית), שמחקים התנהגויות שונות של תינוקות כמו זחילה או משחק תינוקי אחר (רעשן). את צודקת בהשערתך שהתנהגות זאת מאפיינת לעיתים ילדים שמפנים אליהם דרישות גבוהות מידי: הם מתקשים להתמודד עם הדרישה ולכן מנסים להיות "קטנים" יותר. אך התמודדות זאת מאפיינת גם סוגים נוספים של תסכול, של הזדקקות, של רצון בקרבה וכדומה. לעיתים קשה לדעת מהו בדיוק הגורם, או הגירוי, שגורם לצורך הזה להופיע, זה יכול להיות משהו שתסכל אותו שלא בהכרח קשור אליכם או לבקשה שלכם. למשל, כמו בדוגמא שלך - מתקשה בפאזל ומבקש עזרה: מרגיש חלש, מתקשה ואז מרגיש כמו תינוק וגם מדבר כך. לעומת זאת, הצורך הזה עולה דווקא כשמבקשים ממנו לעשות משהו שלא מתחשק לו (לסדר את הצעצועים, להפסיק את המשחק) וואז רוצה "להראות" שהוא לא מסוגל. זוהי כנראה הדרך שלו לומר "אני קטן, אני מרגיש חלש ולא יכול".
אני חושבת שהבחירה לבקש/לדרוש ממנו לשנות את טון הדיבור נכונה, אך ניתן ללוות זאת גם באמירה "מתחשק לך עכשיו לדבר קצת כמו תינוק" או "אתה מרגיש שאתה לא יכול לעשות את מה שאימא אמרה אבל אני בטוחה שאתה יכול". אמירות כאלה יוכלו לתת לו הרגשה שאתם רואים איך הוא מרגיש, מבינים לליבו, ולחזק את תחושת המסוגלות שלו - אנחנו סומכים עליך, מאמינים ביכולותייך, ונהיה כאן כדי לראות איך אתה מצליח. אני מניחה שהצורך ל"התבכיין" ילך ויפחת ככול שהוא ירגיש בטוח יותר ביכולותיו ופנוי להתמודדות עם האתגרים שלו, כמובן בהתאם לדרישות שקיימות כיום גם מחוץ לבית (למשל במסגרת הגנית שלו).
בהצלחה,
מיכל