התקפי זעם - ילד בן 4

בני בן 4 החל להפגין התקפי בכי וזעם לא אופייניים לו בחודש האחרון - ההתקפים הולכים וגדלים. זה יכול להתחיל מאיזה שהוא דחף שלא סופק (לא מקבל מה שרוצה) אך יכול להתחיל משטות בלי כל הגיון מאחורי. ההתקף מתבטא בצרחות ובכי, במשפטים בוטים ומניפולטיבים כמו : אני לא אוהב אתכם יותר, אתם תעשו מה שאני אומר, אני יחליט מה לעשות, ובמיוחד משפטים כמו אל תדברו איתי אל תגידו לי כלום. הרבה כעס יוצר ממנו במשפטים האלה. בדרך כלל אחרי כחצי שעה של בכי והיסטריה שבה לא ניתן לנהל איתו שיחה הוא פוצח במשא ומתן - " אם תרימו אותי אני אתנהג יפה" וכו'...ההתקף יכול להמשיך כשעתיים לרב ואז נעלם כלא היה והוא חוזר להתנהגות הנורמטיבית שלו. המדיניות שלנו כהורים היא לא להיכנע כמובן כדי לא ללמד אותו שזו הדרך להשיג דברים. אנחנו נוהגים להותיר אותו בוכה ומדגישים שכשהוא ירגע נדבר. גם אם הוא מחליט בסופו של דבר להירגע ומבקש דברים יפה אנחנו מקפידים על בקשת סליחה לפני ש"חוזרים לשיגרה". תכיפות ההתקפים הולכת וגדלה וקשה לנו להתמודד איתם במיוחד ברמה הפיזית - לדוגמא באמצע הרחוב שאנו נאלצים לפעמים לקחת אותו בניגוד לרצונו כדי להגיע ליעד. המצב מתסכל אותנו מאוד. אנחנו נחשבים הורים מתחשבים אך מציבים גבולות. ונראה שכעת שום דבר לא עוזר. אנחנו מאמינים שלא מדובר במצוקה כלשהי משום שהגננות לא מציינות בעיה קיימת וכן מדובר בילד מאוד קומיונקטיבי שתמיד מדבר ומסביר בצורה נהדרת מה מפריע לו. אחרי ההתקפים הוא תמיד מדבר איתנו ומביע חרטה ומבטיח שיותר זה לא יקרה. ומציין שהוא אוהב אותנו גם כשהוא כועס עלינו. איננו יודעים מה עוד לעשות. ההתקפים קיימים רק בנוכחותינו ולא במסגרות החינוך . גם בתקופות קודמות שבהם אולי היה נוטה לדרמטיות מעולם לא הגיע למצב כל כך קיצוני- מדובר בילד שתמיד מקסים את הסביבה מאוד חברותי ומעולם לא גילה קושי בביטוי הרצונות שלו. הגננת אומנם ציינה שקיים לו קושי קל ונפוץ בדחיית סיפוקים אך מעולם לא גילה חוסר סבלנות ברמה כזאת ו"פיוז קצר". במילים אחרות זו התנהגות שמאוד לא אופיינית לו. מה עלינו לשות?