האם עשיתי נכון?

שלום אמא

בתך עסוקה ביתר שאת, באופן שמאפיין את בני גילה, בבדיקת הגבולות של מותר ואסור בקשר עמך ומיישמת זאת גם הלאה, לחברותיה ולסביבתה הקרובה.
הנושא שמעסיק אותה בבדיקת הגבולות מולך כרגע הוא תגובתך לתקפנות. היא שואלת אותך האם מותר לה להביע כעס וכיצד את מביעה את כעסך.
את מתארת שכשהיא סוטרת על לחייך, את מיד מלטפת לה את הפנים ואני תוהה מדוע. נסי לדמיין כיצד תרגישי אם תצעקי על אדם קרוב אלייך ובמקום להפגע או להכיר ברגשותייך (כעס, אכזבה, תסכול) הוא יחייך אלייך ויאמר לך כמה הוא אוהב אותך..
בתך מבקשת שיקוף לרגשותיה והכרה בהם, למשל שתאמרי לה "את סוטרת לי, אולי את כועסת עליי כי עשיתי כך וכך"
היא חוזרת על התנהגותה שוב ושוב משום שהיא לא קבלה ממך תשובה, האם מותר לה לכעוס עלייך מבלי שתבהלי מכך.
כאשר בתך סוטרת לאדם אחר ומייד מלטפת אותו, משמעו, היא חוששת מתגובת הסביבה לתקפנות שלה ומיד מבקשת להרגיע את הצד השני. באופן זה היא מקבלת מסר שכדאי לה להשאר עם רגשותיה השליליים ולא לבטא אותם כי אין להם מקום/הסביבה לא תעמוד בכך וכו'..

לצד כל זה, אני רוצה להדגיש שחשוב להכיר בסיבה לביטוי תקפנות ולעזור לילד לקשר בין הרגש שלו למעשה התקפני, אך זה לא אומר שצריך לקבל את המעשה התקפני (סטירה וכו') וחשוב להגיב במילים ולומר "אנחנו לא נוהגים כך בביתנו, זה לא נעים לי כשאת עושה כך".

לסיום,חשוב שתבדקי עם עצמך מה יחסך לתקפנות, כיצד הגיבו אצלך בבית לביטויי תקפנות?

בברכה,
אודט