ילדה רגישה

שאלתך יפה ומעניינית ומרמזת על רגישותך אל ביתך.
אני מניחה שבמשפט שכתבתי גלום גם חלק מהתשובה: התפוח שלא נופל רחוק מהעץ. כן, גם בתכונות אופי הגנטיקה עובדת ולא פעם ילדים מזכירים בתכונותיהם את אופיים של הוריהם. אני מניחה שגם במקרה שלכם יתכן והיא מזכירה מישהו מכם ואולי אף את שניכם, הלא כן?

מעבר לכך, ילדים גדלים באווירה מסויימת בבית וסופגים את גישתם וערכי ההתנהגות של הוריהם. אני מניחה שגם במקרה של ביתך היא סופגת את האוירה נטולת האגרסיביות שבביתכם, וכמה טוב שכך.

אז כן, הביישנות וההימנעות הן כנראה נטיות האופי שלה, אם כי ברור שעם התבגרותה זה עשוי להתמתן או להתחזק, בהתאם לאינטראקציות שיהיו לה עם סביבתה, וגם איתכם ההורים. אני מאמינה שבשלב זה הרעפת אהבה (שמן הסתם אתם כבר עושים) שמשדרת - אנחנו אוהבים אותך ומקבלים אותך בדיוק כפי שאת ועבורינו ובעינינו את הדבר הכי טוב שיש, ונתינת שבחים אשר בונים את הדימוי העצמי והביטחון שלה - הם בעיקר מה שאתם יכולים לעשות.

בנוסף, שימו לב לא לפספס שום שמץ של אותה התנהגות שאתם מייחלים לה (כגון עמידה על שלה מול ילד אחר) ולחזק אותה מיד באמירה ספציפית ביותר אשר מגדירה ממה באיך שהתנהגה אתם מרוצים. כמו כן נצלו הזדמנויות להוות עבורה מודלינג והדגימו לה התנהגויות חברתיות שאתם מעוניינים שתלמד (למשל פנייה אסרטיבית לילד אחר במקומה).

בגילים מבוגרים יותר (5-6 ואילך), אם יהיה בכלל צורך, ניתן יהיה לצרפה למעין סדנאות קבוצתיות לרכישת מיומנויות חברתיות שאנשי מקצוע מעבירים לילדים.

חשוב להדגיש שלמרות רגישותה, בכל הקשור להצבת הגבולות היומיומית אין כל הבדל בין ילדים כאלו או אחרים. כולם, ללא יוצא מן הכלל, זקוקים לחוש את הוריהם סמכותיים ומנהיגותיים. ילדים החווים את סמכותם המייטיבה של הוריהם מפנימים אותה ובבוא היום יהיו כאלה בעצמם.

לסיום אוסיף שלצערי לעיתים נדמה לי שבתרבות הישראלית הספוגה בלא מעט אגרסיביות, הורים נוטים להעריך התנהגות נעימת הליכות כמשהו שלילי, ולא מעטים מעדיפים אפילו שילדם יהיה תוקפני ( חס וחלילה שהילד, בעיקר אם זה בן, יהיה חנון/פרייר ). לכן עצתי לך היא לשמוח ולהתגאות בעדינותה ורגישותה של ביתך, תוך שאת מעודדת אותה להיות מעט יותר אסרטיבית.
בהצלחה, דפנה.