טרוריסטית בת שנה וחודשיים

שלום לאמא המיואשת..

המצב נשמע אמנם לא פשוט, אבל מתוך דברייך עולה שהצלחת להחזיר את בתך לישון במיטתה וזהו הישג מאוד חשוב. בתארך את בתך ישנה כל הלילה עם השד שלך בפיה, בעבר, וכיום, כצלע שלישית על גופך, עולה באופן בולט מצב של חוסר נפרדות בין גופך לבין גופה של בתך. זהו מצב המתאים לחצי השנה הראשונה של התינוק, רגע לפני שהוא מתחיל להיות עצמאי במרחב, דרך זחילה ובהמשך-בהליכה עצמאית. בתך נמצאת כעת בשלב שבו היא אמורה להיות בשיא ההתפתחות מבחינת היכולת שלה להפרד ממך, להתרחק ולהתחיל לחקור את המרחב (אגב, האם היא החלה ללכת מסביב לחפצים או באופן עצמאי?). בניגוד לכך, בתך מעדיפה את ההצמדות אליך על פני החקירה המתבקשת (האם היא תינוקת סקרנית/פעלתנית? האם כשהחלה לזחול חקרה את סביבתה בעניין רב?האם שחקה עם צעצועים באופן עצמאי?). מצב זה מעורר שאלה-מה המניע של בתך להצמד אלייך? אני יכולה לחשוב על כמה כיוונים, אבל מן הסתם התשובות הן אצלך. למשל, היא נאחזת בך מרגע הגיעך הבייתה על מנת להכריז מול אחיה שאין מקום בשבילו ומקומה אצלך שמור.למשל, הפרידות ביניכן בבוקר לא נעשות כראוי והיא מרגישה שנעלמת לה ולכן חייבת להאחז בך אחהצ שלא תעלמי שוב. למשל, רגשות אשם שהיא מעוררת בך על יציאה לעבודה (ממתי?) ורצון לפצות אותה על ידי קרבה פיזית הדוקה (איך היא מתנהגת במשך היום כשאת אינך? האם מבקשת גם להיות מורמת כל היום?). בשורה התחתונה, אני מנסה לומר ש"צריך שניים בשביל טנגו", כלומר, היכולת להפרד, תלויה גם בך וגם בבתך, וללא ספק ישנם מניעים לא מודעים אצלך שמקשים עלייך את הפרידה ממנה.

אז מה עושים? פותחים בהדרגה מרחב ביניכן, על ידי משהו שלישי, זה יכול להיות חפץ מעבר (בובה, חיתול, מוצץ, בקבוק, שמיכי) ו/או דמות קרובה, כמו אבא, סבתא וכו'..
למשל, רצוי שלא את תקומי אל בתך בלילות אלא בעלך, בשישבת אפשרי להם להיות יחד גם במשחק וגם בפעולות כגון האכלה , מקלחות. נסי לשלב את בנך בסוג של משחק משותף בין שלושתכם (את, בתך ובנך) על מנת שבתך תבין שהוא חלק מהמשפחה ואת מכירה בצורך שלו למקום.
אני לא חושבת שאת צריכה לוותר על ההנקה על מנת לייצר את הנפרדות ביניכן, אך חשוב לנסות להכניס סדר מחדש בהנקות, על מנת שיחזרו להיות כמקור הזנה ולא כמוצץ(אגב, איך הרגלי האכילה של בתך?)
עומדת בפניכם משימה לא פשוטה, אך עצם ההבנה היא התחלה טובה.
אם תתקשי לעשות את השינוי, אני ממליצה לך לפנות לייעוץ מקצועי שילווה אותך.
בברכה,
אודט

הי אודט,
תארת באופן נפלא את המצב הבעייתי שלנו וממש קלעת לנקודה.
אני עונה שאלות - היא החלה ללכת באופן עצמאי לפני שבועיים בערך. לעניין זה ייאמר שהמטפלת במשפחתון כל הזמן סיפרה לי שהיא כבר הולכת לבד ועושה מספר צעדים ולי לקח בערך שבועיים לראות את זה כי בבית היא כמעט לא הלכה ורק רצתה על הידיים.
היא תינוקת מאד סקרנית ופעלתנית.
למה בכל זאת היא מעדיפה את ההצמדות אליי? בשל מספר סיבות שאת חלקן ציינת- היא אכן נאחזת בי מרגע הגיעי הבייתה על מנת להכריז מול אחיה שאין מקום בשבילו ומקומה אצלי שמור.
גם מאד יכול להיות שהעובדה שמרבית היום אנחנו לא יחד ונפגשות רק אחה"צ - גם קשורה לזה.
אין לי רגשות אשם על יציאה לעבודה אבל יש לי רגשות אשם על כך שכילדה שניה פחות השקענו במשחק איתה ולכן פיציתי אותה בדרך קרבה פיזית הדוקה. (למשל נהגנו הרבה לשחק עם אחיה בזמן שהיא היתה מונחת עלי יונקת)
במשפחתון היא רב הזמן משחקת אם כי יש לה זמנים שמבקשת להיות על הידיים- בעיקר אחרי שינה.
אני מסכימה איתך ש"לא ספק ישנם מניעים לא מודעים אצלך שמקשים עלייך את הפרידה ממנה".
אני מרגישה שקשה לי לשחרר אותה. היא הגוזלית שלי.
קשה לי גם שאם אני לא יכולה להרים אותה - אז היא מתחילה לבכות ולצרוח - והדבר הראשון שאני רוצה לעשות זה לבוא ולחבק אותה- אבל לא תמיד אני יכולה כי אני עסוקה (ולכן מראש לא מרימה אותה על הידיים) ויוצא שאני לא נענית למצוקה שלה (אני מנסה לדבר אליה אבל זה רק מרגיז אותה ומגביר את הבכי).
זהו, אשמח להתייחסות נוספת שלך ותודה מראש
מאיה

ושוב שלום,

התיאור שלך לגבי התחושות הקשות שעולות בך כשאת אינך יכולה להרים את בתך, ממחיש את האמביבלנטיות שאת מרגישה ביחס לתהליכי הנפרדות ממנה. ללא ספק, בתך מרגישה זאת גם ומגיבה לכך במצוקה. היא מבולבלת:מצד אחד היא מבלה על ידייך שעות רבות, מצד שני, את פתאום מרפה ממנה באופן קיצוני, גם כשהיא ממש כבר במצוקה. ככל שתמנעי מלהרים אותה כ"מדיניות", בציפייה שכך היא תתרגל לא להיות מורמת כל דקה נתונה- כך היא תפתח חרדה גדולה יותר והזדקקות רבה יותר לאחיזה בך.
אז מה עושים?

חשוב לשחרר בהדרגה ובאופן מותאם ולא בבת אחת, על מנת לא להגביר את החרדה והבלבול-
הגבירי מודעות לרגעים בהם את מרימה אותה מרצונך וזה לא ממש מתבקש מצידה. כשהיא כבר כן משחקת לבד, היי נגישה אליה ואל תתרחקי, כדי שכשתזדקק לך-תדע שאת שם. כשהיא מבקשת להיות מורמת-נסי לעניין אותה במשחק יחד, כשהיא יושבת עלייך ובהדרגה להושיב אותה לצידך וכו'.. אם היא מתנגדת בתוקף, הרימי אותה, אך נסי לחזור ולהניח אותה כעבור כמה דקות ושוב להתחיל התרחקות מדורגת. לווי את מעשייך במילים-עוד מעט אניח אותך לידי ונמשיך לשחק, אמא כאן ולא הולכת לשום מקום/כמה יפה את משחקת. נסי לשתף את בנך כשותף כעת למשחק שלה כמרכזי, בוא תעזור לנו להרכיב /לבנות/לשחק, ובהדרגה להתרחק ולהשאיר אותם יחד כשאת עדיין נגישה ובטווח ראייה.

בהצלחה,
אודט

ממש ממש עזרת לי.
הצלחת להבין בדיוק מה עובר עליי ולתת לי עצות מעשיות.
חייבת להגיד לך שזו סוגייה שמאד מקשה עליי נפשית והעצות שקיבלתי מהסביבה שלי רובן עסקו בלבקר אותי ולהאשים אותי שבתי זקוקה לי כל כך בגללי ויעצו לי להפסיק להרים אותה באופן קיצוני ולא הצלחתי לעשות זאת.
מנגד, התמלאתי ברגשות אשם שאני מזיקה לה.
אני ממש מודה לך.
מאיה

בהשפעת חברה, בעלי, אמי ועוד כמה - בשבוע - שבועיים האחרונים - ניסיתי להימנע מלהרים אותה וקרה שהיא ממש צרחה ובכתה שאני ארים אותה, מה שקרע לי את הלב אבל לא גרם לי להרים אותה. בעקבות תשובתך אני מתחילה לחשוב שבטח גרמתי לה נזק. את חושבת שהיא חושבת שנטשתי אותה או לא נעניתי לה ואם כן - היא תזכור זאת?

כאמור בעבר היתה ישנה איתי במיטה כשהשד שלי בפיה ומזה כשלושה חודשים הורגלה (לאחר מאבקים, צרחות ובכי) שאני מניקה אותה בחדרה ואז מניחה אותה ערה במיטתה והיא נרדמת כשאני (או אביה) יושבים לצד מיטתה.
בערך פעם בלילה אני קמה להניק אותה בחדרה ומחזירה למיטתה עד ארבע - חמש לפנות בוקר- אז אני לוקחת אותה למיטתי וישנה איתה עד הבוקר. זאת אומרת שניסינו לשדר לה שהיא ישנה במיטתה עד הבוקר- אז היא יכולה לעבור למיטתנו ושמרגע שמניחים אותה במיטה- היא לא יוצאת ממנה עד הבוקר.
עד לא מזמן זה עבד נהדר.
בשבועיים - שלושה האחרונים היא פותחת בקרבות חדשים בכל פעם שאני מניחה אותה במיטתה לאחר הנקה. (גם אם זה בתחילת הלילה וגם אם זה באמצע). אני תמיד בספק אם לקחת אותה לעוד "שלוק" כי אולי הנחתי אותה מהר מדי או שאני אשדר לה בזה שהיא השיגה את שלה בבכי בזה שאני לקחתי אותה שוב להנקה.
או אולי כדאי לשדר לה שמרגע שאני מניחה אותה במיטתה - היא לא יוצאת? אבל במקרה של צרחות מתמשכות אני שואלת את עצמי למה לעמוד על עקרון אם עוד הנקה קצרה תרגיע את כל המאבק (או שכן או שלא). אבל אז- אני מרגישה שאני מחמירה את המצב ומבלבלת אותה בכך - שפעם אני מוציאה מהמיטה ופעם לא.
מה לעשות?
תודה גדולה גדולה מראש על הזמן, העצות והתייחסות

אם אני מחליטה למשל לא להוציאה מהמיטה למרות כל הצרחות- איך להתייחס אליה- לשבת לידה בשקט והלתעלם מהצרחות או ללטף אותה (היא משתוללת, זורקת את עצמה לאחור ונראה לי שכל ניסיון שלי להרגיעה רק מחריף את ההתנגדויות שלה)

אני ובעלי חלוקים על נושא ההנקה. הוא רוצה שאפסיק להניק "בבום" ולא בהדרגה.
הוא טוען שאני לא מצליחה להפחית הנקות כי כל עוד אפשר להניק אז במצבים קשים אני מניקה (בערך כל 20 דקות מהרגע שאני חוזרת הביתה) ולכן הדרך היחידה שהוא חושב שאפשר להפסיק להניק זה "בבום".
הוא חושב שהנקה זה סוג של התמכרות ורק ע"י הפסקה טוטאלית אפשר לבצע את המהלך הזה .
אני רוצה להפסיק להניק באופן הדרגתי (הייתי רוצה להמשיך להניק אותה רק פעמיים - שלוש ביום- אבל הבת שלי רוצה אותי מתי שבא לה (גם לתזונה ובעיקר להרגעה ולפינוק)- ולכן ולבקשת בעלי שמרגיש חסר אונים כשהוא איתה לבד - אני מוכנה להפסיק) השאלה איך מפחיתים הנקה בצורה הדרגתית?
מה עושים כשהבת שלי מושכת לי בחולצה ורוצה לינוק- איך אפשר לסרב?

כאמור, אני מאמינה שהדרגה היא מילת המפתח, אבל אני גם יכולה להבין את בעלך שמבקש לעשות זאת ב"בום", בראותו את הקושי לבצע את השינוי.
לאור האמביבלנטיות הרבה שאת מתארת, הבלבול שהיא יוצרת אצל בתך, וחילוקי הדעות בינך לבין בעלך-
העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך היא לפנות לייעוץ מקצועי, שילווה אתכם צעד אחר צעד (בעלך הוא חלק חשוב בתמונה, הוא אמור לעזור לכן בתהליך הנפרדות) בתהליך הדרגתי, שיתן מקום לכל ההתלבטויות. יכולתי להפנות אותך ליועצת הנקה על מנת שתנחה אותך בתהליך הגמילה, אבל אני מרגישה שמדובר בנושא רחב יותר ושנושא ההנקה הוא רק אחד מהביטויים שלו.

אוכל להמליץ לך על כתובת בהתאם לאזור מגוריכם.

בברכה,
אודט

תודה על התשובה.
הרגשתך נכונה. זה אכן נושא יותר מורכב מאשר גמילה מהנקה אם כי הגמילה מהנקה היא נושא מאד מרכזי בבעיות שלנו, במיוחד לאור העובדה שהסכמתי לעשות זאת בשל בקשתו של בעלי ולמרות שאני לא שלמה עם זה ובתוך תוכי קיוותי להניק את בתי עוד שנה לפחות וממש (אבל ממש) עצוב לי שאני צריכה להפסיק עם זה, במיוחד כשאני רואה כמה אנחנו קרובות בשל כך ואת ההנאה והרוגע שהיא מפיקה מההנקה. מנגד, זה אכן מעכב את ההתפתחות שלה (במקרה הספיצפי שלי- כמו שכתבת בהתחלה- זה ממש נכון).
איך שאני מכירה את עצמי ואת בעלי - לייעוץ מקצועי לא נלך (אבל אשמח אם תמליצי בכל זאת- אנו גרים בר"ג) בשל עצלנות וחוסר זמן. מנגד, אני מבינה את המגבלות של ייעוץ דרך האינטרנט ולכן אני מרפה כי ייתכן ובאמת הבעיות שלנו מורכבות מדי לפתרון בדרך זו.
מה שכן, אני אשמח אם תתני לי עצות מעשיות למה שכתבתי למעלה תחת הכותרת "בעקבות לילה סוער".
שוב תודה גדולה
מאיה

אני רואה את השאלות שלך סביב נושא ההשכבה(לתת עוד שלוק, להשכיב ודי וכו'..)כמשקפות שוב, את האמביבלנטיות שלך לגבי הצרכים של בתך, מה שמקשה עלייך להציב לה גבולות באופן עקבי ורציף וגורם לתסכול מתמשך של כל הצדדים.

אני יכולה להמליץ לך על מרפאה ציבורית מצויינת לגיל הרך שנמצאת בפתח תקווה שנקראת מרפאת אורלנסקי, בראשה עומדת ד"ר מירי קרן.

בהצלחה,
אודט