בת שנה ושלושה חודשים-מרביצה ונושכת

תינוקות בגיל זה, מוצפים ברגשות תיסכול אותם הם מתקשים לווסת, והביטוי עלול להיות בדרך תוקפנית של הכאה ונשיכה.
התפקיד של ההורה בגיל זה הוא לתמוך בתינוק במה שנקרא "ויסות עצמי מונחה", הווה אומר - ההורה מתווך ומשקף לתינוק את רגשותיו ומנחה אותו עד כמה ואיך לבטא אותו, תוך שהוא מרגיעו. שיחות כגון אלו מכירים רבים מההורים: "אני רואה שאת נורא כועסת/עצובה... בואי אמא תרגיע אותך... לא צריך לבכות כל כך חזק/כל כך הרבה... די, די..." וכן הלאה.
דרך אינטראקציות מעין אלה הפעוט ילמד אט אט מהי התגובה הפרופורציונית לגירוי המסויים שהוא חש. כך רובינו למדנו כיצד להגיב באופן נורמטיבי לגירויים שונים.
יחד עם זאת רצוי לשים לב לעוד שני דברים:
הראשון - באיזו אווירה בתך גדלה? אם זו אווירה רוויית מתח ואגרסיה הדבר עלול להשפיע לרעה על בתך.
השני - לצד בההבנה לתנהגותה של ביתך, עלייך להעביר לה מסר ברור וחד משמעי שאסור להתנהג כך - הכאה ונשיכות הן מסוג ההתנהגויות שאין להן הצדקה ושסביבתה לא תהייה מוכנה להיות סובלנית כלפיהן.
בהצלחה, דפנה.

רק לידיעה-בתי לא גדלה ב"אווירה רווית מתח ואגרסיה" אלא ההפך הוא הנכון.
אחיה הגדול מעולם לא הרביץ או נשך
תודה בכל אופן וחג שמח