ילד בן 6 שגונב

אין ספק שאת מודאגת מהתנהגותו של אחיינך. עצם זה שאת כותבת את המכתב ולא אחותך מעיד על מעורבות גדולה שלך, וגם קוצר רוחך לגבי מהירות תגובתינו משדר לחץ מסויים שאת, כנראה, נמצאת בו.
לגופו של ענין:
גניבה היא ענין מטריד, אך היא לא התנהגות מאוד יוצא דופן בגילו של אחיינך.
את נתת מגוון של דוגמאות להתנהגותו. ועם זאת, אין בהם די כדי להעיד בהכרח שיש כאן בעיה רצינית ועמוקה.
על מנת לדעת את מהותה וטיבה של הבעיה יש לקבל תמונה רחבה יותר של הילד. מגוון של השערות ושאלות עולות:
מהי רמת התפתחותו הקוגניטיבית? האם הוא סובל ממצוקות רגשיות כלשהן? מהו מצבו החברתי והאם יש לו מיומנויות חברתיות ובין אישיות תואמות לגילו? כיצד כל אלה משפיעים על רמת שיפוטו המוסרי? האם הוא חש חרטה אמיתית בעקבות מעשיו? מה טיב קשריו הרגשיים עם הוריו? מהי הדינמיקה המאפיינת את משפחתו? מהי התפיסה החינוכית של הוריו ועד כמה הם מיומנים בהצבת גבולות?
כפי שאת מבינה רק במפגש(ים) אישי עם מטפל מקצועי, בו תעלינה שאלות אלו ונוספות, יהיה אפשר לעזור ולהדריך את הוריו כיצד למגר את התנהגותו.
ועם זאת אנסה לייעץ מה ניתן לעשות לעת עתה:
על הוריו לנהל איתו שיחות חוזרות ונישנות המבהירות את המותר ואת האסור, עם דגש על נורמות וחוקים ביחס לרכושו של מישהו אחר.
בשיחות אלו חשוב ביותר לעודד פיתוח של תחושת האמפתיה שלו לחוויה של האדם ממנו נגנב הרכוש ("בוא תחשוב: כשהילד השני גילה שהרכוש שלו נגנב - איך אתה חושב הוא הרגיש?", או: " אם היו גונבים ממך משהו שיקר לך - איך היית מרגיש?").
על הוריו להגביר את הפיקוח עליו במצבים המזמנים התנהגות שלילית זו מצידו, תוך ניסיון ממשי למנוע ממנו לימעוד ולהתפתות לגנוב.
עליהם להבהיר לו שכל גניבה שלו תיגרור אחריה ראשית כל: התנצלות והבעת חרטה בפני הנפגע והשבת רכושו, ושנית: עונש מתאים - כגון שלילת אחת מזכויותיו לזמן מה או לקיחת אחד מחפציו.
ומה לא לעשות?
לא לעורר בו חרדות מיותרות על ידי חשיפתו לענין המשטרה ובתי הסוהר. לטעמי אין זו דרך חינוך נאותה, ומעבר להפחדה היא אינה תורמת לפיתוח תפיסה והתנהגות מוסרית והיא עלולה להביא יותר נזק מתועלת.
לסיכום: אם תוך פרק זמן סביר לא תחושו שיש שיפור בהתנהגותו, מומלץ שהוריו יפנו לקבלת יעוץ מקצועי הולם.
בברכה, דפנה.