המשך שאלה לדפנה תייר על גמילה

בהנחה שאת לא מנדנדת לו כשבאמת ברור שאין לו, הרי שכשאת חושבת שיש לו הודיעי לו בטון שאינו משתמע לשתי פנים: "חמוד שלי, הגיע הזמן לגשת לשירותים ולנסות לעשות פיפי". מן הסתם יענה "ויטען בכל תוקף" שאין לו (ומה לעשות שלעת עתה ה"תוקף" שלו לא מוכיח את עצמו...), ולכן את תודיעי לו בכל תוקף: "זה בסדר, אתה לא חייב לעשות אם אין לך, אבל אנחנו הולכים עכשיו לשבת בשירותים כדי שתתרגל". יעשה - מה טוב. לא יעשה - לא נורא, תוך כמה דקות תחזרו לנסות שוב.
לתפיסתי, אין כאן כלל ענין של ויכוח ובטח ובטח שלא ריב. עם כל הכבוד לילד (ויש כבוד) יש כאן ענין של דרישה חד משמעית של הורה שמנהיג ומוביל תהליך חינוכי, שאכן עלול לעיתים לא למצוא חן בעיני הילד.
אני מניחה ויודעת שעל פי רוב עמדה סמכותית כזו מספקת על מנת להביא את הילד לשירותים, אך אינני חוששת לומר שלעיתים, מתוך חוסר ברירה ובשל התנגדות הילד, יאלץ ההורה לגייס גם את עדיפותו הפיזית על מנת להביא את הילד לבצע את שנדרש ממנו. הורים נאלצים לעשות זאת מזמן לזמן, והדוגמאות לכך רבות. למשל: אם תיכנסו למכונית וילדך יסרב "בכל תוקף" להיענות לדרישתך לשבת ולהיחגר במושב הבטיחות - מה תעשי? תוותרי לו והוא יסע לא חגור? תוותרי על הנסיעה ותצאי מהמכונית? תתווכחי ותריבי איתו?
או שמא תעשי מה שנדרש ממך: תושיבי אותו בכוח בכיסאו ותחגרי אותו?
שימי לב - מדובר בכוח אך בשום אופן לא מדובר בכוחניות, שבה יש אלמנט של אגרסיביות. הכוח שאת תבטאי הוא כוח שבא ממקור של הכרה בתפקידך ההורי ובצידקת מעשייך, שמטרתם - טובתו של בנך.
זוהי לא זכותך ההורית, זוהי חובתך ההורית: לא להישבר.
בהצלחה, דפנה.