התקף זעם?

ביתך עושה את צעדיה הראשונים בעולם החברתי, ואת עושה זאת יחד עימה, כאימה. לפעמים איני בטוחה למי קשה יותר ההתמודדות - לפעוטות או לאמהותיהם :).

איני יודעת מה היתה התלבטותך לגבי המסר שעלייך להעביר לביתך. מה האפשרויות שנראו לך כמתאימות: האם רצית שהיא תוותר? האם רצית שהיא תילחם על הצעצוע?
אנו נוטים לחשוב שלכולנו אותן הדיעות לגבי מה היא ההתנהגות החברתית הנאותה, אך האמת היא שאנו שונים זה מזה בתפיסותינו ובערכינו החברתיים בפרט, והמוסריים בכלל.

אני, על פי ערכיי, הייתי מציעה לך לנסות להסביר לבתך שעליה לחלוק בצעצוע (משום שלחלוק ולשתף זהו ערך חברתי חשוב, אך גם מכיוון שאינו פרטי שלה ומשום שלא שיחקה עימו באותו הרגע). אך ראשית לכל רצוי שתהיי אמפטית לתיסכולה ותשקפי לה אותו ("את עצובה כי רצית לשחק עם הצעצוע הזה"). תוך כדי כך החזיקי אותה כך שלא תוכל לנשוך את עצמה (או אחרים). בהמשך נסי לנחמה ולהסב את תשומת ליבה לאפשרויות המשחק הרבות האחרות העומדות לרשותה.

ביתך, כרבים מבני גילה, הגיבה בתיסכול רב. לשאלתך - כן, זה בסדר. במקרה המסויים הזה התיסכול הופנה כלפי עצמה. בגילה, יכולתה לווסת את עוצמת ריגשותיה ואת עוצמת ודרך ביטויים עדיין בהתהוות. לך, כאימה, תפקיד חשוב בהנחייתה כיצד לווסת את רגשותיה ותגובותיה.
בברכה, דפנה.