פעוטה שנושכת עצמה

את כותבת שהתחלת לדאוג משום שביתך נשכה את עצמה כשחטפו לה את הצעצוע. אני דווקא לא מודאגת מתגובה זו משום שבגילה זו התנהגות אפשרית שמבטאת תיסכול מהעובדה שרצונותיה לא מתממשים, וכן מבטאת את הקושי שלה בויסות הריגשי. אם תגיבי נכון התנהגות זו לא תהפוך לדפוס בעייתי.

לעומת זאת אצלי מתעוררת דאגה מהמשפט הבא שלך "אציין שלא חווה מצבים רבים של תסכול. אנחנו די זורמים אתה".
איני יודעת אם זה המקרה אתכם, אך מניסיוני, לא פעם קורה שהורים המעידים על עצמם שהם "זורמים" הם למעשה הורים הנמנעים מהצבת גבולות, אך אינם בהכרח מודעים לכך. הרבה יותר קל להם לזרום, הווה אומר - להיענות לרצונותיו של הפעוט, מאשר לא להיענות לו ועי"כ ליצור מצב בו הוא יהיה מתוסכל והם יאלצו להתמודד עם הביטויים ההתנהגותיים של תיסכול זה.

הצבת גבולות בגיל זה, גם אם נדמה שזה מקשה על הפעוט, הוא בדיוק מה שלטווח הארוך יעזור לחזק את בטחונו העצמי ואת יכולתו להתמודד עם מצבים בהם רצונו אינו ממולא.

אל לך לפחד ממצבי תיסכול, בהנחה שהם חלק טבעי ממה שהחיים מציבים בפני ביתך. רק דרך התמודדות עם מצבים שכאלה (כמובן - במידה ובמינון מתאימים לגילה) היא תוכל לצמוח ולפתח את כוחות האגו שלה. מצבים אלו הם בדיוק אלה שמזמנים לה את ההזדמנות ללמוד לווסת את רגשות והבעות התיסכול שלה.
"נורה אדומה" צריכה להידלק אם למרות תגובותייך הרגועות והמווסתות (שתוארו בתשובה הקודמת) ההתנהגות של הנשיכות העצמיות לא נעלמת בהדרגה או אף הולכת וגוברת והופכת לדפוס התנהגות קבוע.
בברכה, דפנה.

הי,
אני מודה על ההתייחסות ועל התשובה המרגיעה.
אני רוצה להבהיר למה הכוונה "זורמים"; בתי היא לא ילדה פעלתנית שמתעסקת בדברים אסורים; היא זהירה מאוד ולא מהמשתוללים.
מה שכן- כרגע יש שעת שינה שהיא בערך, ולעתים יש חריגות גדולות בשעת השינה. כמו כן, היא נרדמת בהנקה, ישנה אתנו ומתעוררת בלילה לינוק- כי לא יודעת להירדם בעצמה.
אני מבינה שמה שקשור להרגלי שינה גם נכנס בקטגוריה של הצבת גבולות ומוביל לסוג של התמודדות עם תסכול - זה ישונה בקרוב (אני מודה שאני דוחה זאת כי יודעת שההתמודדות לא תהיה פשוטה).

אשמח לשמוע דוגמאות נוספות לסיטואציות של תסכול. האם מקרה שבו היא נופלת ומבקשת עזרה
ואם אני לא נענית, היא בוכה - פירושו התמודדות עם תסכול.. האם לא להיענות ולהסביר לה שהיא יכולה לבד? הגורה שלי היא פעוטה נבונה מאוד, אך בהתמודדות עם מוטוריקה קצת קשה לה.

שאלה נוספת- לעתים בתי מבקשת ממני שאני אביא חפץ מסוים שהיא רוצה. לעתים אני מציעה שנעשה זאת ביחד, אך אני רוצה שתעשה זאת בעצמה. מה נכון לומר לה בסיטואצייה כזו?

תודה מראש על ההתייחסות

בשלוש הדוגמאות שאת נותנת/שואלת לגביהן, אפשר יפה מאוד לראות, עד כמה בהתנהגות ההורה כלפי ילדו הקו המפריד עשוי להיות דק:
במקרה השינה - תאלצו לתת לבתכם להתמודד עם מצב התיסכול תוך שאתם מציבים לה גבול ברור וחד משמעי.
במקרה של נפילה - אין פה ענין של הצבת גבולות, אך יש כאן ענין של לשדר לה שאת מאמינה ביכולתה להתגבר ומעודדת אותה לעשות זאת בכוחות עצמה (ואז לגלות שהיא אכן מסוגלת).
במקרה של הבאת החפץ עבורה - זה כבר מרגיש קצת כמו פינוק לשמו. את הרי יודעת שהיא מסוגלת להביאו, היא יודעת שהיא מסוגל להביאו, לכן היענות שלך לדרישתה "לשרת" אותה הוא סוג של פינוק (וככזה הוא יכול להיתפס לעיתים כלגיטימי ולעיתים כמזיק - ואת תחליטי בזמן אמת אם מתאים לך לפנק אותה או לא).
בברכה, דפנה.