שוב שלום, בנוגע לחרדת נטישה

בתך בת חצי שנה מגלה התנהגות אופיינית לגילה-בגיל זה מתחילה להתפתחת קביעות האובייקט, שמשמעה הוא שבתך יודעת שכאשר את (או כל דמות משמעותית אחרת) נעלמת לה מטווח הראייה, את עדיין קיימת. לכן, היא בוכה כדרך לבטא את רצונה-כמחאה על עזיבתך וכרצון לשובך(אם אבכה, אמא תחזור). לפני כן כשהיית נעלמת מטווח ראייתה, היא לא חפשה אותך ממש , גם כי יכולתה התקשורתית הייתה פחות מפותחת וגם כי מבחינתה מה שלא נראה לא קיים.
הבכי הוא טבעי, הבכי ההיסטרי עלול לנבוע מתגובת הסביבה-אם הסביבה משדרת בהלה ומיד בתך נלקחת על הידיים , היא תצדיק בכך את העובדה שלהיות לבד זה מפחיד וטוב שהצילו אותה. אם לעומת זאת היא תבכה ותנסי בדרכים שונות להרגיע אותה, לאו דווקא על ידי לקיחתה על הידיים-אז היא תלמד לפתח דרכים שונות להרגעות-למשל, על ידי המראה שלך או הקול שלך, לאו דווקא המגע. למשל, אם לא מייד תעני לבכייה היא תצליח להעסיק עצמה במשחק עוד כמה רגעים שילכו ויגדלו וכו'..
הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות כדי להרגיע את החרדה (שלך בעיקר) ביציאה לעבודה, הוא לוודא שבשעות שאינך עם בתך, היא מקבלת מענה הולם לצרכיה. שמי שיטפל בה יכיר את צרכיה טוב כפי שאת מכירה אותם. שתפרדי ממנה בבקרים עם חיוך על הפנים וידיעה שיהיה לה יום טוב ומהנה, במשחק עם צעצועיה, בטיול בגינה. פרידה מהורה שיוצא לעבוד היא אמצעי עבור התינוק להחשף לעוד תגובות ובכך לטפח את יכולת ההסתגלות שלו לסביבה.

בהצלחה לשתיכן!

אודט