תינוק בן 9 חודשים

ראשית - התנהגותו של בנך סבירה ומתאימה לגילו.
שנית - יש לי תחושה שאת יודעת מה התשובה...
מה יקרה אם תחזרי מיד ותנחמי? האם בתגובה כזו מצידך תאפשרי לו להתמודד עם הרגשות הלא נעימים שמתעוררים בו? האם תגובה שכזו תתרום להתפתחותו, תצמיח אותו? או שמא הגנת היתר הזו תהפוך אותו לחסר אונים, לפעוט שלא מאמין שהוא מסוגל להתמודד ולו עם המצוקה הקלה ביותר?
האם בכלל אפשרי במציאות שהוא לא יחווה פה ושם תיסכול מועט?
כיוון שלא תצליחי באמת למנוע ממנו מצבי תיסכול מעטים פה ושם שהמציאות היומיומית תזמן לכם, הרי שגם במקרה שאת מתארת יש הזדמנות עבורו "להתאמן" קצת בדחיית סיפוקים ובהתמודדות עם מצבי מצוקה קלים.
עשי זאת בהדרגתיות: הגדילי מדי פעם את זמן ההעדרות שלך בעוד מספר שניות בודדות. דברי אליו מהחדר השני כדי שידע שאת שם. כשאת חוזרת לחדר אל תיגשי מיד לחבק אותו בחרדה כאילו מי-יודע-מה קרה אלא האירי פנייך אליו ובטון רגוע ביותר חזקי אותו על כך שנשאר לבד ורק אחרי מספר שניות נוספות, אם עדיין לא נרגע, צרי איתו מגע גופני מנחם.
בברכה, דפנה.