פחד מכל רעש פתאומי, צעקה, מטוס, בכי

ראשית-מזל טוב על כניסתו של בנך למסגרת גן-ארוע משמעותי בחייו של ילד ושל משפחתו-בעיקר אם הוא בכור!
ללא ספק, בנך נכנס לסביבה שאינה סטרילית מבחינת הרעשים, השונה מאוד מהסביבה הביתית לה היה רגיל, לדברייך, בשעת הצהריים הקפדתם על שקט מוחלט. מצד אחד, מדובר ברגישות מאוד גדולה ויפה מצדכם, לאחר שהבחנתם כי בנכם מאוד רגיש לרעשים. מצד שני-ההקפדה על שקט מוחלט, מקשה עליו לעבור תהליך של הסתגלות הדרגתית לרעש. כך שכבר אוכל לומר לך במקרה זה, שיש מה לעשות-לחשוף את בנכם בהדרגה ליותר ויותר רעשי בית, כך שהוא לא יתעורר מהרעש הכי קטן כשהכל שקט סביב (די הגיוני שזה יעיר אותו).
באופן כללי, נראה שהגננת מעט מיהרה(האם מדובר בגננת מנוסה?) בכך שזימנה אותך לשיחה(כבר מלחיץ כשלעצמו) ובקשה למצוא פתרונות לבכי של בנך בגן מאחר ומדובר בשבוע שני להסתגלותו ומותר לו לבכות -זו הדרך היחידה שלו כרגע להביע קושי/חשש/תסכול/געגוע וכו'..מצד שני, חשוב שתמנעי מהתחושה שהגננת מתלוננת על כך שבנך מפר את השקט בבכיו ורואה בך כאחראית לפתרון, אלא יותר כמוטיבציה של הגננת להקל על הסתגלותו באמצעות הכרה טובה יותר של הקושי, דרכך כדמות הדומיננטית, ואולי דרך אינפורמציה התפתחותית.
על מנת שנוכל לחשוב איך ניתן להקל על בנך במעט את הסתגלותו בגן, חשוב שתנסי להרחיב את ההסתכלות על הרגישות של בנך לתחומים נוספים, מאחר שבדרך כלל ילדים שמגלים רגישות גבוהה לרעשים, חווים גם רגישות גבוהה (ולעיתם תת רגישות) בתחומים נוספים כגון, מגע, ראיה, טעם, תנועה וכו'..יתכן גם, כי את פתחת תגובות מסוימות לבנך באופן אינטואיטיבי, בתגובה לרגישויות שלו, ואולי חשוב לשתף את צוות הגן בידע שלך-כיצד נרגע, מה מלחיץ אותו וכו'.. כמובן, שלא כל דבר יהיה אפשרי לביצוע, מדובר בכל אופן במסגרת קבוצתית, אך עדיין אם מדובר בצוות קשוב (ולפי מה שספרת על הגננת נשמע שכן) חלק מההרגלים יוכלו להשמר גם במסגרת הגן, לפחות בשלב ההתחלתי של ההשתלבות ובמיוחד לאור העובדה שבנך היחידי שמסתגל, מה שמאפשר יתר קשב אליו.
ככל שהגננת תיטיב לפרט באילו הקשרים בנך נוטה לבכות ומתקשה להרגע, כך תוכלי ביתר קלות לעזור לה להבין את צרכיו.
ולסיום, אם אכן מדובר בילד בעל רגישות תחושתית במספר תחומים, מומלץ לפנות לייעוץ של מרפאה בעיסוק שתוכל בהתאם להנחות אתכם כיצד לנהוג.

בברכה
אודט

קודם כל תודה על התשובה המפורטת.
מעט אינפורמציה נוספת על מה שענית.
הגננת אמורה להיות מנוסה, היות והגן קיים כבר כ 9 שנים והיא הבעלים. הגננת והמטפלות נראות על פניו די מתחשבות בבקשות של ההורים ובילדים. על פניו זה נראה בסדר, אך איני יכולה לדעת בוודאות של 100% , כי אני לא נמצאת שם איתו והילד שלי עוד קטן מלספר. כאשר אני מבקשת לעשות דברים , לגבי הילד שלי, אני רואה פחות או יותר, כי הדברים אכן נעשים.
יש לציין פרט חשוב הבא,
בשבוע הראשון לכניסתו לגן אני והוא הכרנו שם מטםלת ממש נחמדה (של הקבוצה שלו) והוא נקשר אליה טוב. זה התבטא בכך שהלך אליה בקלות ובכיף ונפרד ממני בקלות. בשבוע השני המטפלת חלתה ולא הגיע ביום ראשון ועד יום שישי. הילד נאלץ להכיר מטפלות אחרות ואז התחיל כל הבכי והסבל שלו. גם אני סבלתי וסובלת לראות את זה. בגן הגננת אומרת לי , כי זה בסך הכל הסתגלות ופשוט "נפל לו האסימון". אני לא מסכימה בשקט. לעבור לילד קטן מידיים לידיים בייחוד בשבוע השני שלו בגן זה קשה מאוד. גם בבית הוא נהייה לא רגוע, מפגין אופי מרדני מתבכיין ודורש שיעשו כרצונו וכו'. מה את אומרת?

אכן לא היה מזל לבנך וכבר בשבוע השני להסתגלותו נעלמה לו הדמות אליה נקשר כדמות בטחון. אלו דברים שלא ניתן לשלוט בהם או לתכנן אותם. עם זאת, אני צופה שכאשר המטפלת תחזור בנך ימשיך את תהליך ההסתגלות הטוב שהחל, זכרי כי בחודש הראשון להסתגלות עדיין "מותר" לו לגלות סימני קושי וזה בהחלט נורמלי.
לגבי התבכיינותו בבית ורצונו שהכל יעשה על פי דברו, מדובר גם כן בתגובה נורמלית למצב בו בנך חש ששגרת חייו השתנתה וכי הוא לא שולט בשינוי והוא חווה את עצמו יותר מקודם-חסר אונים. גם אם בסופו של דבר השינוי הוא נכון ומתאים(כך נשמע על פי תיאורייך את הגן). לכן, כשהוא חוזר הבייתה הוא זקוק לתחושת השליטה-בך ובשאר הדמויות /חפצים בסביבתו. כאשר דברים לא מסתדרים לו כפי שהוא מצפה הוא מייד פורץ בבכי מאחר שהוא שוב מוצא עצמו בתחושה של חוסר אונים. חשוב מאוד לכן שתכילו את חוסר האונים שלו, תיענו להזדקקות שלו בכם (כמובן בגבול האפשרי והמתאים)בתקופה הקרובה בה הוא מגלה רגישות יתר. אל תבהלו, זה לא אומר שהוא יישאר כך לעד וזה גם לא אומר שהמסגרת אינה מתאימה לו. גלו סבלנות ואופטימיות שבנכם יעבור את הסתגלות בסופו של דבר בהצלחה.

בברכה
אודט