בני בן שנתיים ומרביץ

בדברייך אני שומעת הרבה כאב, תסכול וחוסר אונים. את אומרת: "הוא רק פעוט" אבל ממשיכה לשאת את ההתנהגות שלו ובנתיים צוברת עליו כעס שבוודאי צובע את כל היחסים ביניכם ומעכיר את האווירה. אין שום סיבה בעולם שפעוט בן שנתיים ירביץ לאימו!! זה לא משהו שצריך להמתין 'עד שיעבור' אלא צריך להתמודד עם זה מוקדם ככול שניתן. מדובר בעצם בנושא מורכב וכאוב שהוא הצבת גבולות. לא ציינת כמה זמן זה נמשך, אבל אני מבינה מדברייך שאת אומנם 'הקורבן' הראשי, אבל ישנם נוספים (ילדים? מבוגרים?) שזוכים גם הם. לא ציינת האם ישנם תחומי-תפקוד נוספים בהם עלייך להציב גבולות לבנך וכיצד את מתמודדת עם זה (הרגלי אכילה? שינה? איסוף החפצים? יחס לאחרים?), וכן האם האלימות מופנית כלפייך בתגובה לתסכול (למשל, כשאת מונעת ממנו משהו) או באופן אקראי. בנוסף, האם ישנם מבוגרים נוספים בבית שמסייעים לך בגידולו (אבא, סבתא, מטפלת)?
מנקודת מבטו של בנך, הוא בעצם מצליח לגרום לאימו כאב (והרשי לי להוסיף) גם מעורר בך רגשות קשים נוספים כמו דחייה ואף פחד מפניו. אלו הן תחושות קשות ביותר עבור ילד אשר עבורו החוויה הנחוצה ביותר היא להמשיך להיות ילד קטן ולא להפוך למבוגר מאיים. לצווח מכאב זה בוודאי לא הפתרון, נדרשת גישה ברורה ואסרטיבית היוצרת סמכות ברורה לגבי מגוון החוקים בבית, ביניהם עיניין האלימות. אני מסכימה אותך שאולי לא קל לשמוע את הבכי או את העלבון שלו אבל אני מציעה לך לבדוק עם עצמך למה זה כל כך קשה עד בלתי אפשרי עבורך. זה הרי לא לטובתו....את מוזמנת לקרוא דיונים קודמים בפורום שלנו בנושא הצבת גבולות לפעוטת (יש הרבה......)
ומכיון שאת מתארת חוויה של אובדן שליטה ושל כעס, אני ממליצה לך לפנות לקבלת סיוע מקצועי בהקדם. אוכל לנסות הפנות אותך לגורם מתאים באיזור מגורייך.
בהצלחה,
מיכל