התמודדות עם כעס

שלום יעל,
ראשית ברצוני לחזקך על הגישה הברורה שלכם לפיה 'מותר לכעסו אבל אסור להרביץ'. זה מסר מרכזי וחשוב שמסייע לפעוטות לבטא את הרגשות שלהם במילים ולא במעשים, וכמובן שמדובר בשיעור חשוב לכל החיים ולא רק בעיניין של ביטוי כעס או תסכול. מכיון שמדובר בתהליכי חינוך, זה עשוי לקחת זמן, ונדרשים הסברים חוזרים ונשנים עד להפנמה מלאה.
את מעלה התלבטות לגבי מתכונת רצויה של ענישה. הגישה של הרחקה ("פסק זמן", "פינת המחשבה" וכל יתר הוואריאציות של זה) היא גישה יעילה שעשויה מאוד להתאים עם פעוטות, אם כי אני מסכימה שזה לא פשוט ליישם את זה: שתי דקות של פעוט צורח מעבר לדלת סגורה זו חוויה קשה ביותר שאינה מתאימה לכל משפחה. בעצם לא ציינת האם זה עבד אצלכם...: מה היה לאחר שהוא הוצא מהחדר חזרה: האם הייתה התפייסות? האם ההתנהגות חזרה על עצמה בתוך פרק זמן קצר שוב?
אני מניחה שיהיה לכם קל יותר לבצע את זה אם יהיו מספר 'דרגות' קודמות של ענישה, עד להרחקה הסופית. כלומר, העונש מוכרח להתאים ל'גודל העבירה' - צריך לשמור את ההרחקה להתנהגות חמורה במיוחד (ולהכות את אימא זו התנהגות חמורה!), או למקרים בהם דרכים אחרות לא עזרו. אפשר לא לסגור את הדלת אם זה קשה לכם מידיי, אבל לעמוד על כך שהוא יישאר בתוך החדר גם אם עליכם לשמור על דלת הכניסה בגופכם ולחסום את דרכו גם אם הוא בוכה. המסר צריך להיות: "אימא כועסת עכשיו על מה שעשית ואני שומרת עליך בתוך החדר כדי שתבין שאסור לעשות את זה!". חשוב שאם נוכחים שני ההורים באותו אירוע, ההורה המעניש הוא גם ההורה ה'מחלץ' (שלא אחד יהיה הרע והשני הטוב), וכן שפרק הזמן בו נמצא בחדר יהיה קצר (מקובל להגיד - דקה על כל שנת חיים...). חשוב מאוד בסיום הסצינה להתפייס: לחבק אותו ולהגיד - אימא כבר לא כועסת יותר.
מבחינת החלופות, אפשר לנסות להשתמש בכל אותם אמצעים לפירוק אנרגיה שלילית כמו שקי איגרוף וכפפות, נחום תקום למיניהם, מרבץ כריות וכו': מקומות בבית בהם כן מותר להשתולל מבלי לפגוע באחרים.
בהצלחה,
מיכל