תחושות קשות- זקוקה לעזרה

לימור שלום,
החזרה לשיגרת עבודה יכולה להיות קשה מאוד עבור אמהות טריות, אשר נתונות בעיצומה של ההתאהבות וההתחברות לתינוק הקטן. רגשות רבים מציפים כאן, הרצון להעניק ולטפל בו, ומנגד כובד האחריות (וגם תחושות העייפות הנילווית...). לא ברור לי משאלתך מה עלול להתקלקל בתחושה שלך? וכן כיצד תיכננת מלכתחילה את הכניסה למעון? עד מתי התכוונת לטפל בו בעצמך? האם הדברים הלכו כמו שתיכננת לפני הלידה, או שהשתנו? האם יש גורם אחר ברקע שמעלה את חששך?על כל אלו לא כתבת, אולם יתכן שיש קשר בין הנסיבות לבין הרגשות שאת חוות כעת.
לשאלתך הספציפית: כניסה בגיל זה למעון, בתנאים טובים יחסית כפי שתיארת, לא בהכרח תזיק לקשר ביניכם. איכות הקשר הורה-ילד תלויה רבות בדבר בסיסי- ביכולת ההורה להוות עבור הילד בסיס בטוח ויציב, הנענה לצרכי התינוק ומאפשר לו גם לחקור את העולם בביטחה. אם גם במעון צרכיו ייענו וייווצר קשר בינאישי בינו לבין המטפלות, הרי שקרוב לוודאי שלא ייגרם לו נזק, והוא יוכל להנות מהגירויים וההתנסויות שהמעון מספק.
ואם עדיין אינך שלמה עם החזרה לעבודה מלאה, האם ישנה אפשרות לחזור בהדרגה? אולי לשלבו במסגרת תחילה לחצי יום?

שיהיה בהצלחה רבה ובקלות,
בשמת

תודה רבה על התגובה.אני מרגישה שאני זקוקה לזמן משל עצמי ואולי זה מה שמעלה תחושות של אשמה. מחד אני מאוד אוהבת את הבן שלי וכיף לי להיות איתו אך אני גם מרגישה מצד שני את הצורך שלי "לנשום". המעון הוא טוב והתנאים מאוד טובים, היחס אישי ואינטימי אם כי אין מטפלת אחת ספציפית , יש שתיים שלוש שמטפלות בו על בסיס יום יומי.
מעבר לכך, בילדותי נשלחתי למעון בגיל חמישה חודשים ויש לי זיכרון (!) שאני מביטה בחלון ורואה את אימי עוזבת. בכל פעם שאני מביאה את בני לגן אני נתקלת במראה הזה שמלווה אותי מילדותי ומרגישה כאילו אני נוטשת אותו. אין לי אפשרות לחזור בהדדרגה לעבודתי אך אני משתדלת לבלות עימו בזמני הפנוי. ברור לי כי עלי להפריד את חוויותי האישיות מאלו של בני ולא ליחס לו את מה שאני חווה או חוויתי בילדותי אך זהו תהליך שאני מתקשה לעשות.
תודה על האפשרות לפרוק ולחלוק!